"בשבילי, המפגש עם הניצולים הוא זמן קדוש"

"כשהייתי נערה, חשבתי שאני היהודיה האחרונה בעולם"

"נולדתי בוורשה למשפחה אמידה ובגיל שש התייתמתי מאבי. אמי פרנסה אותי ואת שלושת אחיי ואחיותיי בעמל רב וכשהמלחמה פרצה הייתי בת 11 וחצי בלבד. נשלחנו לגטו קטן בפרבר של ורשה, שהיה גטו פתוח, אך עד מהרה הזמנים נהיו קשים מאוד. רוכזנו שם בצפיפות איומה, מספר משפחות בדירה קטנה, והאוכל היה מצרך נדיר. עם הזמן אמי נחלשה וחלתה ושכנה גויה, שהתגוררה בסמוך לגטו, לקחה אותי תחת חסותה. היא שכנעה אותי להצטרף לחבורת נשים שהבריחו אוכל ומוצרים מכפרים סמוכים. בקושי בת 12, כולן סביבי נשים גויות, ואני צועדת עימן בלילות קילומטרים רבים וכולי גאה על תפוחי האדמה או כיכר הלחם שהייתי מצליחה להבריח. יום אחד, בשובי מהברחה לילית ארוכה, מצאתי את הגטו ריק מאדם. לא נותר שם איש. הסתבר לי שבמהלך הלילה הגיעו הגרמנים, פינו את הגטו מיושביו ושלחו את כולם לאושוויץ. מאז ועד היום לא ראיתי יותר את משפחתי.

"בתחילה שהיתי אצל אותה שכנה גויה, שגם השיגה עבורי תעודת לידה מזויפת, אך עד מהרה נאלצתי לעזוב ולנדוד בפולין. במהלך כל המלחמה נדדתי בין כפרים ועיירות, לבדי כל הזמן, בלי איש לספר לו מי אני ומהו סיפורי. סיפרתי שאני פולניה גויה, שהגרמנים הפציצו את ביתי בוורשה ואין לי איש בעולם. נשבעתי שגם אם יענו אותי לא אתוודה על יהדותי. בשל נדודיי הרבים התחלתי להכיר את האזור היטב ובהדרגה הפכתי למבריחה עצמאית. היו רגעים שחשבתי שאני היהודיה האחרונה בעולם. כשהייתי בת 14 כבר נבנה לי מוניטין של מבריחה ויום אחד התחלתי להבריח אוכל גם לגטו ורשה, תמורת כסף, אוכל, כל מה שהיה. היהודים שהכירו אותי בגטו ביקשו יום אחד שאסייע להבריח משפחות לגרמניה - ואכן עשיתי זאת. הברחתי בצורה כזו מספר משפחות, מבלי לדעת באיזו סכנת חיים אני נמצאת ומבלי להבין את מלוא המציאות הנוראית של המלחמה. רק כשנגמרה המלחמה התחילו להגיע סיפורים על הזוועות".

ההתנדבות במרכז "עמך": "מזה שנתיים וחצי אני מתנדבת בסניף "עמך" בנתניה, אך גם קודם לכן התנדבתי במסגרות שונות. אני מפעילה כאן חוג ייידיש ומגיעה בקביעות למועדון כדי לסייע ולהיות עם האנשים. המסר שלי הוא אופטימיות, תקווה ואמונה בבני אדם. ההתנדבות והמפגש חשובים לי. אינני יודעת להסביר זאת, אולי אני זקוקה לחברה בגלל הבדידות הקשה שחוויתי".

"בילדותי הייתי שומע את אבי צועק בשנתו מסיוטים. כששאלתי את אמי מדוע, היא תמיד ענתה: 'זה משם, אל תשאל'"

"אני דור שני להורים ניצולי שואה. שניהם ילידי בלרוס, שעברו את כל תקופת המלחמה בנדודים. אמי נשלחה למספר מחנות עבודה ואיבדה את שני הוריה במלחמה. אבי, שהיה בן 13 כשפרצה המלחמה, נשלח עם משפחתו לגטו איביה בבלרוס וכעבור שנתיים כל המשפחה ברחה ליערות והצטרפה לפרטיזנים. במהלך כל המלחמה סבי עבד ביערות כרופא, אבי ואחיו שירתו כלוחמים וסבתי ודודתי הסתתרו אצל איכר. 

"לפני מספר שנים נסעתי עם אבי ואחי למסע בעקבות המשפחה בבלרוס ושם הרגשתי שמשהו מתהפך לי בבטן. אבי הראה לנו את קבר האחים שנותר בעיירה שבה נולד וסיפר שהוא וצעירים נוספים נאלצו לכרות את הקבר ולכסותו לאחר שנרצחו שם כ-300 גברים, נשים וילדים. בכל עיירה שאליה הגענו ראינו את עקבות הנאצים, ופתאום השואה הפכה לדבר מאוד מוחשי עבורי. ראיתי את הבית שבו אבי נולד, את האגם שבו שחה ואת נוף ילדותו".

ההתנדבות בעמותת "דורות ההמשך": "פעם בשבוע, מזה ארבעה חודשים, אני מבקר את יוסף, ניצול שואה בן 87, יליד פולין. הוא כבר מבוגר, לא יוצא הרבה מהבית ואשתו חולת אלצהיימר - לכן נדמה לי שתרומתי הגדולה ביותר היא עצם השהות, החברה והשיחות שאנו מנהלים. אני יושב אצלו, הוא מכין לי קפה ולעצמו תה, ואנחנו מדברים. בהתחלה דיברנו על המלחמה אבל היום על הכל. הוא מאוד נהנה לשוחח על פוליטיקה, מאמרים מעניינים שהוא קורא או סתם שיחת חולין. מבחינתי ההתנדבות היא זמן קדוש ואני חש שהיא דווקא סוגרת פצעים ישנים. לא זכיתי להכיר את סבא וסבתא שלי והיום יוסף הוא קצת כמו סבא בשבילי".

"סבי היה ניצול שואה שכל משפחתו נספתה, ובילדותי אני זוכרת שהוא תמיד בכה הרבה"

"השואה היתה משהו שקיים בסיפור של המשפחה, בגלל שמשפחתו של סבי נספתה כולה בפולין. למרות זאת לא גדלתי עם טראומה או צלקת איומה, פשוט הרגשתי שהנושא חשוב לי. יום אחד לקחתי על עצמי להכניס את כל שמות הנספים ממשפחתי להיכל השמות באתר "יד ושם" באינטרנט. תוך כדי שיטוט באתר

נתקלתי במידע על עמותת "דורות ההמשך" ובפרטי כנס שאורגן על-ידם בנושא - והחלטתי ליצור קשר ולהתנדב".

ההתנדבות בעמותת "דורות ההמשך": "פעם בשבוע אני נפגשת עם ניצולת שואה, ילידת רוסיה בת 85, עיוורת שגם מתקשה ללכת וסובלת מבעיות כלכליות קשות. היא מתגוררת בדירת קרקע ברמת-גן ויש לה אמנם שני ילדים, אך מצבה מאוד לא טוב. פה ושם היא זוכה לביקור מנציגת ביטוח לאומי, מהמטפלת שעימה אין לה הרבה תקשורת או מבתה שמגיעה מדי פעם כדי לסייע לה בקניות. מטרתי בביקורים היא בעיקר להקשיב. היא בוכה הרבה וזקוקה לאוזן קשבת ואני משתדלת לעזור. לפעמים אני מכינה לה אוכל או עוזרת לה לקחת תרופות, ובשאר הפעמים אני פשוט מנסה להרגיע אותה. בנוסף, אני מתנדבת בפרויקט התיעוד של העמותה במסגרתו אני מתרגמת עדויות של ניצולי שואה מצרפתית לעברית".

"כשהייתי קטנה ושאלו אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה עניתי שאינני רוצה לגדול, כי את הגדולים שולחים לאושוויץ"

"שני הוריי ז"ל הם ילידי הונגריה, שניהם ניצולים יחידים ממשפחתם ששרדו את התופת שהתחתנו לאחר המלחמה במטרה להקים שוב משפחה. אימי הגיעה לאושוויץ עם בעלה, חמשת ילדיה, הוריה, אחיה ואחיותיה, ואחיינית שגידלה תחת חסותה. מתוך 38 בני משפחה, שלא את כולם מניתי, נותרה רק היא. כשנגמרה המלחמה היתה אימי בת 39, צעירה אמנם אך רזה, חולה וקירחת. היא הסתגרה שנה תמימה מן העולם, התאבלה ולא יכלה לשאת לראות ילדים, אך דווקא מתוך המקום הזה החליטה להקים משפחה נוספת. היא חשבה שאם לא תעשה זאת - אין טעם לחייה. אבי ז"ל איבד גם הוא את אשתו ושני בניו בברגן-בלזן ויצא מן המלחמה לבדו.

"הוריי הכירו בהונגריה והתחתנו כדי להקים משפחה נוספת. אני, בתם היחידה, נולדתי כשנה לאחר נישואיהם, בת אחת לשני הורים מבוגרים. כיום אני בת 59 ואני יכולה לומר שכל חיי נשאתי על גבי משא כבד מאוד. אמי היתה מסורה מאוד אך תמיד הרגשתי שאני צריכה לגונן על הוריי, והיחסים בינינו היו הרבה יותר מורכבים מיחסים 'רגילים' בין הורים לילדים".

ההתנדבות במרכז "עמך": "בכל שנה, בין יום השואה ליום הזיכרון, אני מרגישה אבודה לגמרי. כמו חלל שנפער בתוכי. לפני כשלוש שנים, בערך בתקופה הזו, ראיתי מודעה על פתיחת סניף "עמך" בנתניה, עיר מגוריי, והחלטתי להגיע. הכוונה הראשונית היתה בכלל לקבל עזרה, אך כשהגעתי וראיתי מי מגיע למקום הרגשתי שכל איש וכל אישה הם קצת כמו הוריי. הרגשתי צורך להיות שם איתם, כאילו שקיבלתי הזדמנות לרפא פצעים ישנים או לכפר על טעויות קטנות, יומיומיות, שאולי עשיתי.

"האנשים בסניף מקסימים ועם הזמן נקשרתי אליהם ואני מרגישה צורך עז לגונן עליהם. מדובר בגרעין של כעשרים ניצולי שואה שנפגשים בחוגים, הרצאות, קורסים ופעילויות נוספות. בקבוצה שבה אני מתנדבת בנינו כבר שגרה קבועה: בהתחלה פותרים סודוקו ואחר-כך רואים סרטים. את הסרטים אני מקליטה עבורם מהטלוויזיה, פעם נוסטלגיה ועצב ופעם בידור. בימים קשים, בעיקר בימי השואה או בתקופת מלחמת לבנון השנייה, אני דווקא מרגישה צורך לבדר אותם ולהקל על תחושותיהם. אלו הימים הכי קשים עבורם".

• למידע נוסף והתנדבות במרכזי "עמך", המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה והדור השני, לחצו כאן
  

• למידע נוסף והתנדבות ב"דורות ההמשך", עמותת בנים ובנות לדורותיהם של ניצולי השואה, לחצו כאן