שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מצווה ושמה תרומת איברים
    הידעתם? אחוז תרומות האיברים בקרב היהודים הוא הנמוך מכל הקבוצות האתניות. במדינה שקמה על אפרם של מיליונים שהושמדו וערכיה מושתתים על עקרונות המוסר היהודי, ניתן לצפות כי ערך החיים והצלתם בכל מחיר יהיה הערך העליון על סדר יומם של אזרחיה. אז למה קיימת רתיעה "על רקע דתי"?

    בסוף השבוע האחרון נפטר יניב רחמים, מושתל הריאות "מן החי" הראשון בישראל. יניב היה בן 36 במותו, נשוי, אב לילדים קטנים וכמובן אח אהוב לאחיו (ששניים מהם תרמו לו מראותיהם) ובן אהוב להוריו. את סיפורה של המשפחה הלוחמת ואצילת נפש זו אני מכירה אישית, שכן יש לי קרבה משפחתית ליניב ז"ל ולאשתו, וכמעט מיותר לנסות ולתאר את תעצומות הנפש ואת הכאב שנדרשו מהם על מנת להילחם ובסופו של דבר להתמודד עם אובדנו של יניב בשלב כל כך מוקדם בחייו.

     

    אך אם יש איזה שביב קטן של תקווה, אם אפשר להתבטא כך לאחר מותו של אדם, הרי היא בכך ששוב עלה לכותרות הנושא הכאוב של השתלות איברים. עם זאת, התקווה היא רק בעצם העלאת הנושא לכותרות, כי עצם העיסוק בו אינו מעורר תקווה כלל ועיקר.

     

    "הידעת? אחוז תרומות האיברים בקרב היהודים הוא הנמוך ביותר בכל הקבוצות האתניות". פרט זה עשוי להיות משפט טריוויה לא חשוב המופיע בעתידות של "בזוקה ג'ו וחבורתו", אלא אם כן כמובן, אתה חי במדינה היחידה בעולם בה יש רוב יהודי. תעמולה אנטישמית? עלילת דם? מסתבר שעם הנתונים, אי אפשר להתווכח.

     

    בארצות המערב, כ-30 אחוז מן האוכלוסייה הם בעלי כרטיסים המעידים על נכונותם לתרום איברים. בישראל, לעומת זאת, מחזיקים בכרטיס "אדי" ארבעה אחוזים מן האוכלוסייה בלבד. אולי הישראלים כל כך בריאים שפשוט אין צורך ביותר מזה? אז זהו, שלא. למעלה מאלף ישראלים ממתינים בישראל לתרומות איברים שעשויות להציל את חייהם.

     

    לפי נתונים המתפרסמים באתר האינטרנט של משרד הבריאות, בשנת 2001 נפטרו 88 חולים בישראל, בעודם ממתינים להשתלות, בגלל המחסור באיברים. באותה שנה, 180 ישראלים נמצאו, למרבה הצער, במצב של מוות מוחי המאפשר תרומת איברים, אך רק 80 מבני המשפחות של חולים אלה נתנו את הסכמתם לתרומה. חישוב מהיר מעלה כי אותם מאה חולים שאיבריהם לא נתרמו מפאת חוסר הסכמת המשפחה, יכלו להציל את אותם חולים שנפטרו בעודם ממתינים לתרומה שלא הגיעה.

     

    ההסבר לכך נעוץ, כמובן, במעורבותה של הדת, או ליתר דיוק, בדעות קדומות ומוטעות באשר לעמדת היהדות, בסוגיית תרומות האיברים. אין לי שום רצון להיכנס לעובי הקורה של הדיונים ההלכתיים הענפים המתקיימים כבר שנים בשאלה זו, וכמובן שקטונתי מלעשות זאת גם אם הייתי רוצה.

     

    אך די בכך שאציין כי מספר רב של גדולי ישראל התירו תרומות איברים באופן גורף, ולעתים אף רבנים הנמנעים מפסיקות גורפות לציבור כולו, פוסקים לחיוב לגופו של עניין כאשר עולה שאלה קונקרטית. יתירה מכך, חלק גדול מרבנים אלו אף מחזיקים בעצמם בכרטיסי אדי לתרומות איברים (שמות חלק מהם מתפרסמים בהסכמתם בעלונים לקידום המודעות לנושא). ובכל זאת, עדיין קיימת רתיעה "על רקע דתי", ולא רק של הדתיים עצמם, מלהירתם למצווה האדירה הזו של הצלת חיים. כשזה מגיע לעיסוק במוות, נימוקים איזוטריים לחלוטין כגון התגרות בעין הרע, פגיעה בתהליך תחיית המתים וכו' תופשים את מקומם של השכל הישר, המצפון האנושי, המוסר היהודי ואפילו, כאמור, את מקומה של ההלכה עצמה, ומונעים מרבים לתת את הסכמתם לתרום איברים.

     

    במדינה שקמה על אפרם של מיליונים מבני עמה שהושמדו, שעצם קיומה - גם היום - עדיין מוטל בספק, ואשר ערכי היסוד שלה מושתתים על עקרונות המוסר היהודי, ניתן היה לצפות כי ערך החיים והצלתם בכל מחיר יהיה הערך העליון על סדר יומם של אזרחיה. אבל עדיין, את הביטוי "במותם ציוו לנו את החיים" מקובל לומר בהקשרים אחרים, ועדיין לא מספיק בהקשר של תרומות איברים שם הוא מדויק לא פחות, ואולי אף יותר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    המשפחה הלוחמת. יניב ואחיו
    צילום: אביעד תבל-רחמים
    מחזיקים ידיים והולכים להשתלה
    צילום: אביעד תבל-רחמים
    חותמים על כרטיס אדי. גם רבנים בעניין
    מומלצים