שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "אין גבול לשנאה"

    בספר "שפת קיר" מתועדים כאלף צילומי גרפיטי, שצולמו מאז פינוי ימית ועד היום על ידי האמנית הרב-תחומית ואשת ראש הממשלה עליזה אולמרט. "את 'מוות לערבים' הייתי מוחקת", היא אומרת בשיחה על הפוליטיקה של המילה הכתובה

    השיחה שלפניכם התנהלה במרפסת מוקפת ביריעות ניילון כחולות שהסתירו נוף גלילי, כפרי ומנומנם. שבת בבוקר, חופשת פסח. בתוך הנוף, סוסים ופרות מלחכים עשב בשלווה גמורה ודרורים מקפצים בעמלנות – והם היחידים שיכולים להתעלם בחן מן היריעות שמסמנות את גבולות השטח הסטרילי.

     

    בין היריעות ביקשה עליזה אולמרט להיות, לאורך השיחה, רק אמנית שיצירתה האחרונה היא ספר מרהיב ששמו "שפת קיר". לא אשת-ראש-הממשלה, לא מי שדעותיה הפוליטיות מציבות אותה די רחוק מן המצע של קדימה, לא מי שאמורה, מכוח כללי המשחק בין אנשי ציבור לבין עיתונאים, לענות על שאלות מציקות אודות "המצב".

     

    ויש, כמובן, עוד יריעות שצריך להסיר לפני שמדברים על ספר. כללי המשחק קובעים כך: אם אדם חפץ שיצירתו תגיע לידיעת הרבים, הוא נדרש כיום למכור את הסבתא שלו לעיתונות, ובתמורה יקבל את החשיפה המבוקשת, ימחל על שרידי פרטיותו שנגזלו ממנו או יתאונן שהוצא מהקשרו. בשבוע שלאחר מכן, אם האדם הוא במקרה אייקון ציבורי, יראה איך כל זה נבחש ומולעג ומצחיק נורא ב"ארץ נהדרת".

     


    מתוך הספר. צילומים: עליזה אולמרט

     

    ככה זה עובד, וכששוברים את הכללים צריך לגלות זאת. "שפת קיר" הוא ספר עב כרס שמתעד שנים של צילומי גרפיטי, אחד מן העיסוקים של אמנית רב תחומית – ציירת, צלמת, יוצרת בתלת מימד, מחזאית – ואשת ראש הממשלה. את הטקסטים הנלווים לצילומים כתבה גיל הראבן, וכאן, ברשותכם, נדבר רק על גרפיטי, מתוך מחשבה שעדיין אפשר לשוחח – למרות הניילונים – על יצירה אחת ומקורותיה, וזה הכל. האם אפשר עוד לשוחח כך? לא בכל מקום בעיתונות, ולא בעיתונות הכתובה, ואולי בכלל כבר אי אפשר. תשפטו בעצמכם.

     

    עם הספר נלחם בעזרת מילים

    מרפסת, איפוא: משפחת אולמרט נופשת בצימר בגליל, ואחרי שאני רוטנת קצת ביני לביני על הפרוצדורות הנדרשות עד שמגיעים למרפסת, ונזכרת שכולם נורא אדיבים ומחוייכים בעת ביצוען, אנחנו מתיישבות עם ספר שמבקש לכלוא את המרחב הציבורי בין דפים מעוצבים, לתחום את הצעקות, האהבות, האיסורים והציוויים שעל גבי קירות וסטיקרים ופוסטרים – בלי לעשות בהם יותר מדי סדר, ברצון לתת לקירות לדבר בשפתם. התוצאה מורכבת כמעט כמו המציאות בה ניצבים הקירות המקושקשים האלה: היא מלאה אלימות וגילויי חיבה פתאומיים, שכלתנות ושטותניקיות, זעם קדוש ובדידות, מחאה וכמיהה לנחמה.

     


     

    יותר מ-5,000 צילומים של כתובות שונות יש לעליזה אולמרט באוסף שלה, שהתחיל כשצילמה כתובות פוליטיות בעת פינוי ימית. "פגשתי את שאריות המאבק, והבנתי שעוד מעט הדיונות יעלו עליהן", היא אומרת: בהדרגה, הרצון לתעד הפך לאובססיה. היא יכולה להבחין בכתובת תוך כדי נסיעה ולהפסיק הכל, להתייגע בחיפוש חנייה ולשוב לצלם. היא מתבוננת ומחפשת ויוצאת לצלם כתובות ששלחו לה במייל והיא מתייחסת לאיסוף הזה כאל צייד. "זו חוויה שבה אני אורבת ומנכסת", היא מחייכת, "מתוך האוסף, אפשר למצוא בספר כ-1,000 כתובות, משהו כזה, ומבחינתי כבר אפשר להתחיל לעבוד על הספר הבא".

     

    אבל כשעל קיר ישראלי אחד מוצאים גם שכהנא צדק וגם שרבי נחמן מברסלב עדיין מאומן, ובין הכתובות הקוראות לרצח (בני אדם) או לשמירה על קדושת החיים (של בעלי חיים), יש עוד המון מכל מיני סוגים - צריך לעשות קצת סדר. בספר הן נחלקות לנושאים, ותשמחו לגלות כבר בהתחלה ש"מעולם לא היה מצבנו טוב יותר". לפחות על גבי פיסת בטון שמאחוריה גדר תיל מאיימת, אולי של מתקן כליאה. ואם לא השתכנעתם, בעמוד הבא תמצאו כתובת מרוססת בשבלונה מתחת לאייקון של איש כורע – אייקון רמזורי שכזה – והכתובת אומרת, באדום משכנע, "כשהמצב חרא חייבים להתפנות". "יהיה בסדר", ריסס איש אחד באישון לילה על קיר שמעוטר גם בפטרייה של פצצה גרעינית, ו"עכשיו הכל בסדר", כתב איש אחר, אבל התחנה הראשונה שלה כשאנחנו מעלעלות יחד בספר היא באיזור הציוויים. בספר הם קיבלו את הכותרת המקובצת "יש". והנה, "יש להמנע מגילוף סבונים בפסח", והצחוק המשחרר של הכתובת נדבק בה, גם אם היא מכירה אותה היטב באינטימיות של ציידת עם פיסת-טרף משובחת.

     

    מה קורה לך כשאת רואה פתאום כתובת כזאת?

     

    "מבחינתי, מי שסתם עוברת ברחוב, לפגוש משפט כזה זה כמו לפגוש חידה גדולה. ראשית אני שמחה על עצם העובדה שאיתרתי את הכתובת. ואחר כך אני יכולה להתיגע בניחושים על מה הוא רצה לומר לי: מדוע להימנע מגילוף סבונים דווקא? מי הוא? מה עבר לו בראש כשיצא מהבית בחסות החשכה ובחר את הקיר הזה דווקא, וכתב דווקא את מה שכתב?"

     


     

    השאלות האלה יישארו בעינן: היא לא מתחקה אחרי המבצעים, אלה שמעטרים את המרחב הציבורי באמירה אישית שהיא גם עבירה פלילית: בספר החוקים אפילו מייעדים לה שנת מאסר, אבל גם שם מבינים שהכל זמני וחולף, ותקופת ההתיישנות מוגבלת לשנה אחת. הצייד שלה לא יחשוף את היוצרים, רק את היצירות – בכל מקום שבו יופיעו, בכל הארץ, למרות שהרוב נאסף בירושלים ובתל אביב.

     

    יש הבדלים משמעותיים בגרפיטי של שתי הערים?

     

    "ירושלים היא עירו של עם הספר. עם הספר מדבר במילים גם כשמדובר בקירות. עם הספר המקוטב של ירושלים גם נלחם בעזרת מילים. בירושלים אתה מאפיין את עצמך על-פי למי אתה מתנגד, רק בשנים האחרונות הופיע קצת הומור, צצו כמה מכתבי אהבה על קירות. הירושלמים - יש להם ציוויים לגבי מותר ואסור", היא אומרת ומעלעלת: "אם אני יוצאת לסיור מכוון גרפיטי בירושלים, אסע לגאולה ולנחלאות ולקירות הפרדה בין מתחמי בנייה לבין המרחב הציבורי", ושם יימצאו, בין היתר, "כמה חושפת ככה גסה ומכוערת", "נשנן, מחזור ונשן ובל נשכח לרגע כי אין עוד מלבדו", קריאות של פוסטרים בשחור-לבן לתפילה וזעקה, שכבר נקרעו קצת ומתחתיהן נחשף דיוקנו המצולם של אריה דרעי, ואפילו הכיתוב (הנפלא) הבא: "גאווה הינה מידה מגונה שיש להימנע ממנה ויש להתנהג בצניעות ולא להתהלל בפני חברים גם אם קיבלת טלפון מצלמה מדהים ב-0 כסף", כך במקור, באותיות דפוס חגיגיות קצת, כאלה שאפשר למצוא בסידור תפילה. אבל הרוב, מה לעשות, לא מחוייך. "בירושלים המרחב הוא פוליטי, לוחמני, יש בו מין יובש שכלתני – והוא כוחני מאוד", אומרת אולמרט. "ובכל הנוגע לגסות רוח והתלהמות החברה החרדית מובילה בגדול".

     

    וההתלהמות, כך נדמה, הולכת וגוברת עם הזמן.

     

    "לאורך השנים חלה עלייה ברמת האלימות של שפת הגרפיטי. 'בן בליעל' היתה קללה נחשבת בשנות השבעים, היום יש שימוש שכיח במילה מוות. אין גבול לתשפוכת הגסות והשנאה", היא אומרת, והספר מתעד אותה היטב במגוון של קריאת להשמדת חלקים מן האוכלוסייה, ובעיקר בכתובת האחת, שתישאר לעד – או עד שיכסו אותה – סתומה: "מוות ל". ככה, בלי להגדיר ולדייק. העיקר שיהיה קצת מוות על הקיר.

     


     

    אבל לפני שנדבר על מוות, אלימות ופוליטיקה של קירות, צריך לברר אם רצתה פעם לחרוג מעמדת הצלמת המתעדת ולשנות את מראה פניו של קיר בעצמה. אני חושבת שגרפיטאי מתחיל חווה שוב את היצר הילדותי לקחת עיפרון ולהתבטא דווקא על קיר, בניגוד למצוות ההורים והגננת. היא מושכת בכתפיה: "לא עלה בדעתי אף פעם לצייר גרפיטי על קירות".

     

    זה בגלל שאת ילדה טובה מדי?

     

    "זה בגלל שלא עלה בדעתי. לא כך רציתי לבדוק גבולות או להגיד שאני קיימת: לא מכירה את היצר הזה".

     

    ואת יצר המחיקה, כשכתובת גרפיטי אחת מעוררת בך זעם?

     

    "בעצם, כן. יש לי יצר מחיקה. את 'מוות לערבים', למשל. לו הייתי מוחקת – אולי את זה הייתי מוחקת".

     

    ויש גם כתובת אחת, לא על קיר אלא בכרזות סביב אוהל מחאה, שהיתה - אולי בזמנים אחרים ובתנאים אחרים - סוחפת אותה להזדהות בפעולה. "ההפגנות של כיכר הלחם. אמנם לא נכנסתי לאוהל המחאה, אבל אני עדיין מוכנה לזה. המחאה הזאת נשמעת לעתים רחוקות מדי ולא בעוצמה הנכונה", היא אומרת. הדיבור מתון ומדוד היטב, כמובן, ודוחה נסיונות לחלץ ממנה יותר מן האמירה המהוססת הזאת.

     

    ובין הכתובות המרגיזות והפלאיות, המחוייכות והאלימות, יש מקום לאהבות פרטיות. למשל, "מרמלדה – מוקדש לאישתי", שגם הוא חידה קטנה: "יכול להיות שמישהו רצה לפתוח חנות מרמלדה, ומישהו אחר רצה להחמיא לאשתו, ומפגש העין עם שני אלה מייצר חוויה שטותניקית, אבל גם תחושת אהבה מחוייכת. די מרענן לפגוש מכתב אהבה על קיר במקום עוד מופע של 'מוות למישהו'".

     

    "יש מקום לכולם"

    שטותניקים מתגוררים יותר על קירותיה של תל אביב, משם מגיע "הרב שכטה נתן לג'ורג' בוף", וגם "יישלח הרב שך לאירוויזיון", אבל בשנים האחרונות גם ירושלים מוצאת בעצמה את תעצומות הנפש הדרושות לחרוג מן הזעם. הנה כתובת אחת שעשתה לה נעים: "תרים את הראש, תראה פרפר". "זה שעשע אותי. הוא נכתב על קיר חשוך יחסית, במנהרה מתחת למבנה. הוא משדר אופטימיות ותקווה דווקא מתוך המרחב המנוכר והלא נעים שבו הכתובת הופיעה".

     

    ועם ריבוי הכתובות שלה, ירושלים שבספר היא עיר מאוד מסוימת: מערבית ויהודית בלבד.

     

    "לפני כעשר שנים צילמתי סידרה של קירות שהוצגה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב תחת הכותרת 'פוטוגרפיטי'. הסדרה, שצולמה כולה בגדה ובירושלים המזרחית, ריתקה אותי בעוצמת המסר הלא מילולי, באופן שבו פלגים בתוך החברה הערבית מתווכחים ביניהם בהתזות ומחיקות וסימני קריאה ואייקונים וציור דגלים וסמלים. כל זה יצר אפקט חזותי מדהים, צבעוני וחושני יותר מהמילים על הקירות שלנו".

     


     

    בכלל, הקירות שלנו יותר מילוליים ופחות חזותיים.

     

    "המרחב שלנו עני יחסית בציורים ובכתמי צבע בהשוואה למה שמתחולל בניו-יורק, או בערים בדרום אמריקה, או בבלפסט, למשל".

     

    ומהן הקריאות הכי רווחות בו?

     

    "ערבים החוצה, דרעי זכאי, כהנא צדק, נח-נח-נחמן מאומן. ב'קקופוניה', תערוכת צילום שהצגתי במשכן לאמנות בחולון, עסקתי בהצטברויות של מסרים שמנסות ליצור אמת גדולה מכוח הכמות לבדה. למשל. רצף של 300 מטר רץ של כרזות 'כהנא צדק'. הנוכחות המצטברת היא אלימה. אם כולם צועקים שזה ככה זה באמת ככה".

     

    ונחמן הוא באמת מאומן...

     

    "מישהו שידר הוראת קבע להפיץ אותם בתפוצת נאטו. בעקבות נחמן קיבלנו את 'נחמן ממומן' ו'נחמן מאונן' ו'שלום, שמי נחמן והפסקתי לגמגם'. ל'נחמן' היתה השפעה סמנטית על שפת הקיר: צמחו חקיינים למוזיקה המסוימת הזו, שהיא במהותה סוג של מנטרה. מישהו מהנחמנים סיפר לי שהכתובות הן תזכורת לקיום ריטואל מדיטטיבי, אבל לי זה משתלט על הנוף".

     

    בהשתלטות הזאת, בדרך כלל הימין הפוליטי מנצח.

     

    "השמאל הוא די נחנחי כשמדובר בכרזות. זה בלט בימים שהתפוצצו אוטובוסים בירושלים כשהימין חגג בהסתה אלימה – פוסטר של ברק משתתף בלינץ' ברמאללה וקריאות לא מוסוות לרצח מנהיגים. השמאל כמעט לא היה נוכח. באווירה שהתחוללה אז, השמאל השמיע קול ענות חלושה".

     

    הוא צריך להיות שם?

     

    "השמאל מתלהם בתקשורת".

     

    וכשאת רואה כתובת נגד הממשלה הנוכחית – מה את עושה איתה? יצא לך להיתקל בגרפיטי נגד הממשלה הנוכחית?

     

    "הופיעו כמה כרזות ומעט גרפיטי. פוסטר אחד בכל זאת נכנס לספר. הספר לא נערך מתוך אחריות כלפי המציאות הישראלית או תחושת חובה לייצג את כלל המגזרים והנושאים שעל הפרק. העניין המילולי או החזותי שיש בכתובת הוא שהנחה את הבחירה".

     

    וכך הגיעו אל הספר לא רק "בביירות ובקריות ילדות רוצות לחיות" ו"יהודי לא מגרש יהודי", אלא גם הדברים המופלאים שאנשים מייעצים זה לזה בשבלונות ובתרסיסים: "חבל אל כל טיפה אל תצחצח שיניים" (השגיאה במקור), ו"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן", בצד "מעיין ומוטי היו פה ועשו סקס פרוע", שהוא אחיו של "יפתח אוהבים אותך" ובן-דודו של "תקשיבי לי לולה", ורק הכתובת שנגעה לליבה יותר מכולן לא הצליחה להגיע אל הספר. "חבק אותי חבק אותי חבק אותי", אומרת הכתובת הזאת.

     


     

    "נדמה לי שאני יודעת לזהות מתי אנשים כותבים בדם ליבם גם כשזו שבלונה", היא אומרת. "'חבק אותי חבק אותי חבק אותי חזק' זה מישהו שבאישון לילה יצא מן הבית בזעקה של בדידות ועם ההכרח להגיד את זה למישהו. אבל לך תדע... אני רק מנחשת. המרווח בין מה שנכתב ובין מה שאני מנחשת מאוד אהוב עליי". הכתובת לא מצאה את דרכה לספר מפני שהצילום לא היה ברור די הצורך וב"שפת קיר" לא עברו הצילומים עריכה שתשפר את איכותם הגראפית, אלא נשארו כפי שהיו כשנלכדו על ידי ציידת אחת שארבה לתכנים, לחידוש, לאמירה הוויזואלית.

     

    מבחינתה, הדבר הטוב ביותר שיקרה לספר הוא שאנשים ישימו לב למה שנכתב על קירות: "שגרפיטי שיש בו אמירה יקבל את המקום הראוי לו. שתהיה הכרה בכישרון המילולי והחזותי של היוצרים, למעורבות שלהם, ולפעמים גם לברק".

     

    ולאנרכיה?

     

    "קצת אנרכיה. זו אינה מילה מגונה מבחינתי. תלוי איפה וכמה ובאיזה הקשר".

     

    לקראת הסוף, ולמרות שברור כי לעולם לא תרסס אותן בעצמה, היא בכל זאת מתרצה לחבר כמה כתובות משלה. בשליפה, בלי היסוסים, היתה רוצה לראות על קיר את הכתובת "בואו נעשה את החיים יותר אפשריים".

     

    וכתובת מן הזן "די ל –"?

     

    "די לרשעות".

     

    "יש"?

     

    "יש מקום לכולם".

     

    "אין"?

     

    "אין לנו מספיק זמן כדי להשתכשך ברעלים".

     

    "יהודי הוא..."?

     

    "יהודי הוא מישהו שחייב להאמין במשהו".

     

    "מוות ל..."?

     

    "לא, לא מאחלת אותו לאף אחד. גם לא למשתכשכים ברעלים. הם סובלים מספיק".  

     

    "שפת קיר", עליזה אולמרט וגיל הראבן. ערך: חיים פסח. הוצאת ידיעות אחרונות, 375 עמודים

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עליזה אולמרט. השמאל הוא די נחנחי כשמדובר בכרזות
    צילום: רויטרס
    די לרשעות
    לאתר ההטבות
    מומלצים