הרהורים על תל-אביב בשעת צהריים
"רחובות עמוסים באנשים, אחדים מחייכים, אחרים סתם מהנהנים, חלקם עם בירה ליד הטוסט והרבה מטיילים עם כלב 'שופוני'. בדרך כלל מדובר בפודל קטן וחום עם פנים של ינשוף, או כל לוּק שיגיד 'תסתכלו, אני פה'. אז הסתכלתי"
החזאי הבטיח שמש וטמפרטורות גבוהות לעונה, התירוץ המושלם כדי לקחת חופש מעיסוקי השגרה הרגילים. ברוב תעוזה ביטלתי את הספינינג וקפצתי החוצה להרגיש את תל אביב בשעות שבהן אני לא רגילה לראותה. תל אביב בשישי בצהריים, שעה שניקיון הבית בפרברים יפה להן עד כדי כאב גב ורגליים. הייתי כולי ציפיה לקרני שמש חמימות, לאור שחודר לעצמות, מעין רצון חצוף לחגוג כראוי את רכישת הבגדים האחרונה. זו שנעשתה ברגע קטן של בחילה קיומית ושיקול דעת לקוי.
אז איך זה שוב קרה ששכחתי כמה חשוב להנמיך ציפיות? בעודי מטיילת ביהודה המכבי, התהפכה לי פתאום הבטן. "אני רק רעבה" הרגעתי את עצמי. עוד לא הכנסתי כלום לפה מהבוקר, ואפילו על הקפה דילגתי ברגע בו בערה בי אש החיפזון. אבל לא הייתי רעבה, זה בסך הכל היה גל של קור. הייתי בלי מעיל וגם הלב שלי היה חשוף.
רחובות עמוסים באנשים, אחדים מחייכים, אחרים סתם מהנהנים, חלקם עם בירה ליד הטוסט והרבה מטיילים עם כלב "שופוני". בדרך כלל מדובר בפודל קטן וחום עם פנים של ינשוף, או כל לוּק שיגיד "תסתכלו, אני פה". אז הסתכלתי, וראיתי בעיקר עיניים מחפשות. מחפשות גבר, אישה, אהבה, משמעות, מחפשות לחשוף אמת עלומה.
גם אני חיפשתי את השפיות, אבל לא מצאתי. כל כך הרבה אנשים לבד ובתנועה, בחיפוש מתמיד אחר משהו שהם יודעים-מאמינים-חושבים-מקווים-שמעו שהוא קיים, אך הם מגלים את הייאוש בהבנה שמשהו פה מקולקל. תראו אותנו, בממלכת העיר הגדולה שלא נחה, מטיילים ברחוב אבל בפנים בעצם מאוד רוצים לנוח. יש לנו בית, אבל אנחנו מפחדים להישאר בו, שהקירות לא יסגרו עלינו. אפילו השמש היא סתם תירוץ.
עיוורים בבליינד דייט
לפעמים נדמה שכולם נמצאים מאחורי מסך, עם כרטיס באתר היכרויות זה או אחר. התחלנו לקדש את תופעת השידוכים, בעיקר העצמיים. אנחנו מארגנים לעצמנו פגישות עיוורות ומגיעים אליהן עיוורים מאוד. אבדה לנו היכולת לראות באמת את האדם שמולנו, בלי כל המסכות ואלף הציפיות הארורות. גם אנחנו הלכנו לאיבוד.
אלא שבמבחן של מציאות אפורה מסתבר שכולנו ברחוב. אולי הייתה זו יכולה להיות בשורה משמחת, על אנשים שפויים עדיין שיודעים שמבט עיניים בשידור חי, עדיף על פני תמונה שנשלחת בשידור חוזר לרבים אחרים. זו הייתה יכולה להיות אלטרנטיבה ריאליסטית בעולם שהופך וירטואלי, אלמלא היינו עזובים, נטושים, שותים עוד בירה כדי להקהות את החושים.
והחושים אכן מתקהים. ברור שלא נמצא דבר כי הרי אנחנו כל כך לא ממוקדים, נעים אל מסכי הדי.וי.די כדי לצפות במטאפורות על החיים שלנו. כמו "אבודים" על אי בודד, בובות של מישהו שמושך בחוטים. כמה מצחיקים החיים, מנפילה לנפילה. כל מה שאנחנו רוצים זה קצת שקט ולסגור את החשבון ההוא עם מרפי, אבל בינתיים מקעקעים את הגוף וממשיכים להימלט.
"תרגעי", אני מפצירה באישיותי המתערערת, "לא הכל פסימי", יש גם אנשים עם מכנסי חיתול ותינוק, יש גם כאלה שמצאו. אני מזהה אותם לפי הדלת, "רונן ושירה" היה כתוב על השלט. שוב התהפכה לי הבטן, כנראה שצדקתי וזה לא היה הרעב שהציק לי, לפחות לא לאוכל.
מעברו של רחוב הורקנוס אני רואה חנות משקאות שעונה לשמי. כן, בהחלט ללי, לשתות ולהשתכר. העולם הזה הולך ומתקלקל. כמה נוצצות הן השפתיים, כמה עצוב מאחורי העיניים שמחפשות. ובכלל, מתי כבר קיץ? צריכה להכין את הנפש לשוק הבשר הבאמת חשוף.
מתי כבר קיץ?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
