שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    פרשת שמיני: על גבולות וחרדה

    אהרון דורש להגיב, לפרוץ את הגבולות הקיימים, לבנות חדשים. רוחמה וייס מעיינת בפרשה וחוזרת עם תובנות על חרדות, ועל הסדר בחיים. יומני קריאה

    פרשת שמיני מתחלקת לשני חלקים: במוקד החלק הראשון - מות שני בני אהרון בהקריבם אש זרה. במוקד החלק השני – חוקי הכשרות בחיות. ביני לביני ובשיחות עם אחרים, אני תוהה האם המסע המשותף לנפש ולתורה מושך אותי כיוון שהוא מציע יותר הדחקה או יותר התבוננות. אין לי כלים לתת תשובה וכרגע אין לי גם חשק. אני מסתפקת במשיכה לעשייה הזו ומשאירה את השאלה פתוחה לכולנו. אני ממשיכה להתנסות ביומני הקריאה הפרטיים.

     

    בסיום העיסוק בפרשה זו אני עתידה לגלות שהקריאה בפרשה הובילה אותי להתבוננות על טכניקות של הדחקה. נפלאות דרכי המסע עם המקורות...

     

    8/4/07

    הסיפור הדרמטי על מות שני בני אהרון ותגובתו ההירואית של אהרון: 'וידום אהרון', מפורסמים. דיאלוג מוכר פחות הוא הדיאלוג המופיע כמה פסוקים אחר-כך. משה כועס של בני אהרון הנותרים שלא אכלו את קרבן החטאת בקודש ואילו אהרון מגן על ההחלטה (י יח–כ): וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ ...וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה': וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו:

     

    ברגע זה אהרון לא דומם, הוא מביע כעס. הוא לא מוכן להזדהות עד כדי כך עם התפקיד ועם ההענשה. 'אתה מה שאתה אוכל' - באכילת החטאת יש הפנמה של החטא, הזדהות טוטאלית עם חווית החטא ועם המעניש. ואהרון לא מוכן לאכול, הוא שומר על זכות הצעקה - הוא לא רק 'וידום אהרון'.

     

    9/4/07

    פתאום אני שמה לב לגודל הזוועה - משה רצה שאהרון ובניו יאכלו את הקרבנות שהבנים שנשרפו הכינו. המומתים הכינו - והחיים יאכלו וזו תהיה עבודת הקודש. אבל אהרון עושה אש זרה משלו - שם גבול. מתריס. הוא לא יאכל את זבחי המתים, זה כבר מוגזם.

     

    מרי דאגלס, מחלוצי העיסוק באנתרופוליגיה של חוקי הכשרות היהודיים, מציעה הגדרה פשוטה ללכלוך: 'חומר שאינו נמצא במקומו הראוי' (טוהר וסכנה עמ' 61). הפרשה כולה עסוקה בהגדרת ה'מקום הראוי' ובחרדה מפני בלבול ופריצת גבולות. אני חושבת על גבולות וחרדות, על חדירות וחרדות, על מה שיכול לחדור את הגוף ומה שלא, על התשוקה והפחד לקחת מהעולם ולתת לעולם. להחליף. על הנבדלות הבלתי-אפשרית שלנו. כמה אנחנו נבדלים, כמה אנחנו רוצים להתמזג וכמה אנחנו מרגישים שזה מסוכן. מה יותר מפחיד אותי - להבין שאני לגמרי חלק מהעולם או להבין שאני ממש לבד? והאם זה לא אותו דבר?

     

    10/4/07

    בשני פסוקים נמצאת מצוות ההבדלה והיא שוזרת את שני חלקי הפרשה. לאחר מות בני אהרון אומר אלוהים לאהרון שלא יבוא אל הקודש שתוי, פסוק ההסבר הוא (י, 10): 'ולהבדיל בין הקדש ובין החל ובין הטמא ובין הטהר'. בסיכום איסורי המאכלות מוזכר שוב עניין ההבדלה (יא 47): 'להבדיל בין הטמא ובין הטהר ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל'.

     

    פרשת שמיני מציעה סדר מופתי. אלוהים מלמד את הכהנים ואותנו להבדיל. זו משמעות העבודה הדתית כולה: להבדיל בין חלקי הקרבנות, בין המשרתים בקודש להדיוטות, בין אש קדושה לאש זרה. וגם להדיוטות – להבדיל בין חיות כשרות לחיות משוקצות. קריאה סמויה מלמדת שבתוך מערך ההבדלות המושלם יש שפה שניה, סמויה ומבהילה, שפה של תערובות איומות; בני אהרון מקריבים את הדם, הדם יהפוך בעוד רגע קט לדמם שלהם, האב מקריב בשר, הבשר יהפוך במהרה לבשר בניו.

     

    אלוהים מקבל את קרבנות החיות ואת קרבן האדם באותה לשון ממש: 'ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה' (ט, 24) ושני פסוקים אחר-כך: 'ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. בלב לבו של הסדר מתחבא כאוס מבהיל. אולי זה מה שאומר אהרון למשה - הסדר שאתה מציע הוא נסיון להשתיק את הזוועה שהתרחשה כאן כשבני נשרפו. אולם רגע שריפת הבנים מחייב יצירת שפה חדשה - דם הקרבנות כבר אינו דם חיות בלבד, הבשר שהוקרב בעוד הבנים חיים לא יכול להיאכל לאחר מותם, משהו קרה. האם אנחנו מבקשים להפיג חרדה בסדר?! איך מרגיש אהרון? בסדר...

     

    אבל אהרון לא מוכן לעבור לסדר. הפעם הוא דורש להיות שם, להגיב, לפרוץ את הגבולות הקיימים, לבנות חדשים.

     

    אני חושבת לעצמי שיכול להיות שהסדר שאנחנו בונים בחיים (בהלכה ומערכות אחרות - פרטיות וציבוריות) הוא הדרך שלנו להתמודד עם הכאוס ששמו עולם, לסדר פירושו לשמור על החוויה של הקיום האינדיווידואלי, להרגיש שאנחנו לא הולכים לאיבוד, שאנחנו לא מתמזגים עם העולם אבל גם לא לגמרי לבד. אני מסדר, פירושו - אני שולט, פירושו - 'אני בסדר'. מחשבה מבהילה יותר היא שהסדר נועד להרגיע לא רק את הבהלה מהכאוס של הטבע אלא גם את הבהלה מהזוועות שאנחנו עצמנו מייצרים. כמה סודות משפחתיים ואישיים יכולים להתחבא בבתים מסודרים... האם הסדר והנקיון מספרים גם סיפור של בהלה פנימית, של רצון לא לדעת?

     

    ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רוני שיצר
    איך מתמודדים עם הכאוס? אילוסטרציה
    צילום: רוני שיצר
    מומלצים