דייט ראשון עם תייר גרמני, ב"יד ושם"
אפשר לראות בזאת צדק היסטורי, אולי אפילו בדיחה שחורה וגרועה של החיים. אבל המפגש ההוא לימד אותי כל כך הרבה על עצמי, שלמרות שעברו המון שנים מאז - אני עדיין לא יכול לשכוח את אותם ימים מעצבים וחשובים
נראה שהעדפות מסוג זה עוברות בתורשה, משום שבמשך שנים הקפדתי לשמור את הבלונדינים מחוץ לתחום. כמעט לכולם יש פֶטיש על גברים בהירי שיער ועיניים, אבל אני תמיד העדפתי את הגברים שלי בצבע מוקה בהיר עד שחור כהה, כסוג של אפליה מתקנת. אולי זו הילדות שלי ברמלה, העיר בה צפיפות הפיגמנטים של הגבר המצוי גבוהה מזו של הקשישות המשתזפות בעירום בחופי תל-אביב. ואולי זה סתם, כי הפכים נמשכים, וכי אני תמיד הייתי בלונדיני (בלב) ובהיר להחריד.
תמיד דמיינתי את עצמי עומד מתחת לחופה עם גבר-גבר, המצויד היטב בעיניים כהות וחודרות ובשיער שחור ומתולתל. יחד נביא לעולם ילדים בצבע מוקה, כמיטב מסורת הפוליטיקלי קורקט.
הוא נראה לי כמו משהו ששווה לבדוק
זה השתנה כשפגשתי את סטיב, הגבר הראשון איתו התחלתי אי פעם. הייתי חייל קצת המום, שיצא לחופשה ארוכה ופתאומית מהצבא, די משועמם מהחיים וממה שהיה להם להציע לי. ערב אחד, במהלך ביקורי השני או השלישי ב"הישי" זצ"ל, ראיתי אותו יושב ושותה בירה לבד. הוא נראה לי כמו משהו ששווה לבדוק: שיער בלונדיני זורח, עם עיני פלדה כחולות-כהות, שרירים משורגים ושפתיים ורודות. פעם ראשונה שהתרגשתי ממישהו כל כך בוהק. שלחתי את אחד החברים שלי עם פתק ובו מספר הטלפון שלי וירדתי מהר במדרגות להתחבא. החבר שלי ירד, וחייך, ואמר שהסטיב הזה ישמח להתקשר אלי באחד מימי השבוע. "אה, והוא בכלל מדבר אנגלית".
"סטיב?", הזדעזעתי עד עמקי נשמתי התמימה. ביני לבין עצמי אני חייב להודות שהמחשבה על בחור חוצלארצי עוררה אצלי התרגשות בל תתואר, אולי בגלל שתמיד לימדו אותי שחשוב להסביר פניך לתייר. מצד שני, מיד דמיינתי בעיני רוחי את היום בו הוא עולה על המטוס בדרך למולדתו, עוזב אותי עצוב וטרוט עיניים בטרמינל, בלי אפשרות להיכנס אפילו לדיוטי-פרי ולהטביע את יגוני בשופינג. בסוף החלטתי לתת לזה צ'אנס.
הבחור לא חיכה יותר מדי והתקשר אלי כבר בבוקר המחרת. באנגלית (רצוצה) הסביר לי שהוא אכן תייר, שהגיע לישראל לפני יומיים ומרגיש פה די לבד. הוא סיפר לי שהוא מתגורר בברלין, לומד היסטוריה, וכותב מחקר על הפערים בזיכרון הישראלי והגרמני של תקופת מלחמת העולם השנייה. בחינניות רבה שאל אותי אם אסכים להתלוות אליו לביקור ב"יד ושם", ואני סירבתי. "לא נראה לי שזה מקום מתאים לדייט ראשון", ניסיתי להסביר לו, אבל הוא התעקש. "תבוא, יהיה נחמד".
"אתה יודע, הנאצים רצחו בשיטתיות גם הומוסקסואלים"
אין לי מושג איך הגרמני הזה הצליח לשכנע אותי לבוא ל"יד ושם", ואיך לעזאזל יכול להיות שם "נחמד". תקראו לזה צדק היסטורי, תקראו לזה הומור מקאברי של החיים, אבל הדייט הראשון שלי עם תייר, ועוד גרמני, היה דווקא שם. שוטטנו בין המיצגים, דיברנו, חלקנו חוויות משותפות מהעבר האפל הזה. "אתה יודע, הנאצים רדפו ורצחו בשיטתיות גם הומוסקסואלים", הסביר לי, ואני עשיתי את עצמי מופתע כדי לא להביך אותו. "באמת!? איזה נאצים!", כמעט צחקתי, ומיד ויתרתי על הבדיחה כשראיתי שהוא נורא עצוב.
אני חושב שיהיה זה בהחלט הוגן ומדויק לכנות את הדייט ההוא "שואה", למרות שאני חייב להודות שהוא היה די מוצלח. באותו ערב יצאנו לנקות קצת את הראש, אכלנו ושתינו (הוא בירה ואני דיאט קולה - באותם ימים עדיין לא גיליתי עדיין את ייעודו האמיתי של הכבד שלי) - ובסוף מצאנו את עצמנו סרוחים על חוף הים של תל-אביב, מדברים על החיים, על הצבא, על ישראל, על גרמניה. "השמיים שלכם פה אחרים לגמרי מאלו של ברלין", הוא אמר. "זה בגלל שהאורות העיר מונעים מהם להגיע אליכם", פלטתי אמירה פילוסופית שנורא התאימה. הוא חייך, החזיק לי את היד חזק ונישק אותי.
סוף השבוע הגיע, ואני הצלחתי לסנג'ר להורים שלי את הרכב, לגרד קצת כסף ששמרתי בצד, ולגרור את הבחור לשוטטות אינטנסיבית בשבילי הארץ. נסענו לצימר בצפון, אצל משפחה מקסימה שלא הופתעה לראות שני גברים בחדר זוגי אחד ואפילו צ'יפרה אותנו ביין וארוחת בוקר על חשבון הבית. זו היתה הפעם הראשונה בה ראיתי את ישראל, המדינה שבה גדלתי כל חיי, ואת הנופים ההם שאני מורגל בהם בטיולים הרבים שהיינו יוצאים אליהם כל שבוע - באור אחר לגמרי.
התקופה של סטיב בארץ הגיעה לקיצה, והוא צריך היה לחזור לאוניברסיטה. "המשפחה שלי מחכה לי", אמר. בכל הזמן הזה, הוא לא נתן ולו רמז קטן אחד שהוא מרגיש משהו, קטן או גדול, כלפיי. הייתי בטוח שאנחנו סתם סיפור קטן וחסר חשיבות, פסיק לא משמעותי, משהו שיתפוגג ברגע שהוא יעלה על המטוס.
הוא חזר לברלין, ואני חזרתי לרמלה, ואחר כך עברתי לגור לבד ברמת-גיי, מצאתי עבודה והתחלתי במלאכת החיים. שכחתי לגמרי את סטיב, הבלונדי תכול העיניים, שלימד אותי להתבונן אחרת לגמרי על החיים ועל המקום שבו אני חי. אמנם היינו יחד רק שבועיים, שבהם היה ברור לשנינו שהקשר המוזר לא יוכל ממש להחזיק - אבל באיזשהו מקום תמיד הרגשתי משהו מיוחד כלפיו, ועל החוויה שהוא העניק לי. החוויה בה למדתי המון על עצמי, על אחרים, על האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות שעוטפת אותנו.
חוץ מזה, הוא עזר לי להבין סופסוף שיש גם בלונדינים טובים בעולם הזה. גם אם הם גרמנים, וגם אם הם שוברים לך את הלב כשהם עוזבים אותך לבד, על חוף הים, מתבונן בשמיים שנראים לך אחרים ולא מתאימים.
לפנייה לכתב/ת 
