בדיוק ביומולדת שלי תפסתי אותה על חם
אני מפרגן למיכלי כשהיא יוצאת עם הבוס לנסיעות עבודה בארץ ובחו"ל. אבל לבד במיטה הזוגית, אני מתחיל להשתגע, מריץ בראש סרטי פורנו שלה איתו. קשה משאוֹל קינאה
זה כבר זמן לא מועט שאני ומיכל זוג. בעצם, כבר איזה תשעה חודשים אנחנו צמודים למדי, ואני מתכוון לזוג צמוד מהסוג שמודיע ומזכיר זה לזו בכל הזדמנות כמה הוא מאוהב, ואיך אנחנו לא יודעים איך בכלל הצלחנו לחיות בלי להכיר אחד את השניה, ושבטוח שהחיים זה בלי זו היו משעממים ותפלים.
נפגשנו בפאב נחמד בעיר הגדולה, ואחרי שהחלפנו דרך המלצרית כמה פתקים החלטנו לא לבזבז דיו והתחלנו לפטפט. אחרי כמה שעות של פטפוט על כל מיני נושאים מפגרים שמדברים עליהם רק אחרי סביאה רצינית, גילינו שאנחנו מסוגלים קודם כל לסבול זו את קרבתו של האחר ליותר מסתם כמה דקות, ושאנחנו אפילו נהנים מהקירבה הזו - מה שהוביל אותנו לקבוע פגישה נוספת, ועוד אחת, ועוד.
אחרי מספר פגישות כאלה, גיליתי להפתעתי שכיף לי איתה, אם בפאב, או מסעדה, או על חוף הים, וגם להתגלגל איתה על מיטה בכל גודל שהוא, כשאנחנו לבושים בכמה שפחות פריטי לבוש, ובעיקר בחליפת יום ההולדת שלנו. ולהפתעתי הלא פחותה, גם מיכל הצהירה שהיא נהנית מאותן סיטואציות בדיוק כמוני.
אחרי כתשעה חודשים החלטנו שאפשר כבר לתת לנו את התואר "זוג רציני", והתחלנו לשרבב אל תוך השיחות הרגילות שלנו מחשבות והגיגים על מיסוד הקשר. אני עובד בחברת ביטוח גדולה, ונכון לי שם עתיד מזהיר, וזאת מהסיבה שאני משתדל להשקיע ולהתבלט ולהצטיין בכל מיני נושאים כאלה ואחרים – אבל אולי יש השפעה גם לעובדה שאבא שלי הוא מבעלי החברה.
מיכל עובדת בחברת תמרוקים, ועיקר עבודתה הוא שיווק קרמים שמבטיחים לכל אשה להפוך לג'וליה רוברטס. בדרך כלל היא מתלווה אל הבוס שלה בנסיעותיו ברחבי הארץ ולפעמים בעולם, ויחד הם משווקים את התמרוקים לחנויות שונות. לפעמים המסעות שלהם רצופים תחנות רבות, והם נאלצים לבלות את הלילה מחוץ לבית - הוא מחוץ לביתו, ומיכל מחוץ לדירה המשותפת אליה עברנו להתגורר יחד ממש בעצם ימים אלה.
"העבודה שלך חשובה, ואני לא רוצה לשנות לך סדרי בראשית"
"לא, אין לי שום בעיה עם זה", אמרתי לה כששאלה אותי. "העבודה שלך חשובה, ואני לא רוצה לשנות לך סדרי בראשית".
בתגובה היא חיבקה אותי: "אתה הגבר הכי מתוק והכי מתחשב שהכרתי", אמרה.
מובן שלא טרחתי לומר לה שמידי פעם, כשהיא נאלצת לישון מחוץ לבית, אני מצלצל לבית המלון או למוטל בו היא אומרת לי שהיא מתאכסנת ובודק שמופיע חדר על שמה, ועל שמה בלבד. רק אז אני מתרצה ומצלצל אליה לפטפט קצת ולומר לילה טוב.
ככה זה, גבירותיי ורבותיי, אני מודה, אני קצת קנאי, והדימיון שלי לפעמים עובד שעות נוספות. כשמיכל מודיעה לי שתיאלץ לבלות את הלילה במקום אחר, אני קודם כל שולח לה נשיקות ומודיע לה על הגעגועים העזים שתוקפים אותי עד לרגע שאפגוש בה שוב. אבל בלילה, אני משתרע לי על המיטה הזוגית שלנו ובוהה במסך הטלוויזיה. אני משחק עם השלט ומחפש משהו מעניין, אבל נראה שכל הערוצים מקרינים פתאום סיפורי אהבה וטלנובלות או סרטי פורנו, שבכולם מככבים משום מה מיכלי שלי, עם משה, הבוס שלה. רק העייפות הגוברת והתרדמה שבאה בעקבותיה מפסיקות את מחול התעתועים הזה.
"אתה לא בוטח באהבה שלי אליך?"
"אתה לא בוטח באהבה שלי אליך?" שאלה אותי פעם בקול מתפנק, בשעה שניסיתי להעלות את הנושא כאילו בדרך אגב. "אין מישהו בעולם שאני רוצה להיות איתו יותר ממך, ובכל פעם שאני מחוץ לבית הגעגועים שלי רק הולכים וגוברים, ואני סופרת שעות ודקות עד שאני רואה אותך", היא מוסיפה. "אז שלא תעיז לקנא באף אחד".
אני חייב להפסיק את שטויות הקינאה הזאת, זה מזיק ליחסים בינינו, חשבתי לעצמי. אבל בערב האי זוגי הבא שוב הופיעו הטלנובלות, וסרטי הזימה, ושוב כיכבו בהם מיכלי ומשה. בערוץ הטלנובלות היא המתיקה סודות אל תוך אוזנו, ואילו בערוץ הספורט היא דהרה על גופו במרץ כמו סוסת מוסטנג פראית. אפילו בערוצי החדשות הודיעו על איתור זוג שנתקע כמה שנים על אי בודד, וברקע הופיעו תמונותיהם של משה ומיכל, לבושים אזור חלציים בלבד.
לפני יום הולדתי ה-26 התקשרה אליי מיכלי מהצפון: "אני לרגע לא שוכחת שמחר יום ההולדת שלך, אגיע בשעות הערב ונתחיל את החגיגה כבר אז", הבטיחה, ואז הוסיפה בלחישה רועמת, "ונמשיך אותה אל תוך הלילה".
אני כבר יודע שכשמיכל מבטיחה, היא מקיימת, ועוד איך מקיימת. כך שאת שאר שעות היום ביליתי בציפיה לקראת הערב. אלא שבשש בערב צלצל הסלולרי, זו היתה היא.
"אוי רזי", פתחה את השיחה, ואני כבר הרגשתי את מפח הנפש שעומד לגרש את כל הציפיות המענגות. "אין לך מושג מה הולך כאן, סופה נוראית, ממש טורנדו. בכל זאת הצלחנו לצאת מצפת בדרכנו דרומה, אבל הסופה הלכה והתחזקה, נאלצנו לעצור, הכל חשוך, ומשה לא מסוגל לראות את הכביש מרוב גשם. אז אנחנו נבלה את הלילה באיזה צימר כאן במושב צמרירים ונצא לכיוון דרום בבוקר. אני מבטיחה לך מתנה, מבטיחה את כל מה שאמרתי... ועוד. לילה טוב עד מחר".
איזה באסה... עוד ערב לבד בדירת הסטודיו שלנו, לבד על המיטה, ועוד ביום ההולדת. שוב עם השלט ביד.
אחרי שעתיים של בהייה בערוצי הטלנובלה, החלטתי להתקשר למשרד הקבלה בצמרירים. "אפשר בבקשה לקבל את החדר על שם מיכל הרדוף?" שאלתי.
אין לנו כאן צימר על השם הזה, אדוני".
"את בטוחה?" הרגשתי את ברכיי פקות.
"אדוני, יש לנו כאן בסך הכל שישה צימרים, זו לא בעיה גדולה לבדוק".
"וחדר על שם משה כץ יש?"
"כן, אני כבר מעבירה אותך".
ניתקתי מיד, מחשבותיי סוערות. נשענתי על הכריות, מביט במסך ומריץ סרטים. למה לא, אמרתי לעצמי, הוא אמנם בן 50 ומשהו, משה, אבל נראה טוב יחסית, לבוש במיטב בגדי האופנה, בלורית שיער שובבה, היא בהחלט יכולה להיתפס בקסמיו.
אחרי עוד שעה ארוכה של לבטים ומחשבות מענות, נפלה ההחלטה. תוך רבע שעה הייתי לבוש, נעול, בדרך צפונה במכוניתי.
הסופה הלכה והתחזקה ככל שהצפנתי, רוחות עזות טלטלו את הרכב הקטן ואילצו אותי לאחוז בהגה בכל כוחותיי. גשם סוחף ניתך, לפעמים ברד, נאלצתי לאמץ את עיניי כדי להבחין בתוואי הכביש. המשכתי לנהוג, נחוש בדעתי להגיע בכל מחיר. הייתי אחוז מתח וחרדות, אבל חרד יותר ממה שאגלה בסוף הדרך.
אני כבר בעליות לכיוון צפת, דומה שהחושך כאן כבד יותר מבכל הדרך שכבר עברתי, אבל אז אני מבחין בשלט "צמרירים" ופונה לעבר המושב.
הכביש צר מאוד, עצים עבותים תוחמים את הכביש, קרובים מאוד לשוליים, שולחים את ענפיהם לאמצע הכביש. הגעתי למושב, ומשם אל מתחם הצימרים שבקצהו.
זיהיתי את הג'יפ הגדול של משה בחנייה
אכן, שישה צימרים ניצבו שם, בנויים בחצי עיגול. זיהיתי את הג'יפ הגדול של משה בחנייה של הצימר הקיצוני. יצאתי מהרכב ורצתי לכיוון הצימר.
הדלת לא היתה נעולה. נכנסתי לתוך הול קטן, מצד ימין שלו היתה דלת. לחצתי על הידית, גם החדר היה פתוח. נכנסתי לתוך החדר החשוך. "הלו", פלטתי בקול קצת מהוסס, ושוב "הלו".
מישהו הדליק את האור והזדקף על המיטה, מישהו עם קרחת מצדע לצדע. "אההה, סליחה", מלמלתי, "טעיתי בחדר".
ואז הוא אמר "רזי?".
הוא הושיט יד לעבר שולחן הלילה, גישש, ואז חבש לראשו את הבלורית השובבה.
"איפה מיכל?" שאלתי בקול רפה.
"מיכל? כאן בחדר שלי?" שאל והוסיף ברוגז, "מה אתה, אידיוט? באת עד לכאן כדי...."
"זה צימר כפול, עם שני חדרים", הוסיף. "הדלת אל החדר שלה בכלל מסביב. אתה לא נורמלי, רזי, איך יכולת לחשוב דברים כאלה?"
יצאתי אל ההול מבויש. הוא בא אחריי, מנסה לומר לי עוד כמה דברים, אבל אז היסיתי אותו. שמעתי משהו מעבר לקיר.
זה היה הקול של מיכל, היא אמרה משהו כמו "בוא תן לי לחבק אותך, יפיוף שלי... עוד חיבוק".
זה הספיק לי.
אז בכל זאת יש לה מאהב. אמנם לא משה הקרח, אבל יש איתה מישהו. פרצתי החוצה, רצתי מסביב לצימר, מסתער לעבר הדלת הנוספת. משה רץ אחריי, צועק "רזי, עצור, דפוק שכמוך!"
תארו לכם קטר קיטור ישן מסתער לעבר קצה מנהרה, או שור זועם מסתער לעבר מטאדור המום וחסר ניסיון. כך הסתערתי על הדלת.
המנעול החלש נכנע ונשבר באחת מעוצמת החבטה של כתפי בדלת. הדלת הוטחה הצידה, אני עפתי פנימה ונחתתי על הרצפה הקרה, לצד המיטה הגדולה.
המאהב של מיכל ניתק את עצמו מבין זרועותיה. הוא התיישב על קצה המיטה והביט בי.
"סתלק מכאן מיד", נבח לעברי.
כלומר, הוא ממש נבח. זה היה גור כלב רועים גרמני מקסים, עם קולר יפהפה.
"מה הולך כאן?" מלמלתי.
משה נכנס לחדר בעקבותיי. "תפסת אותה על חם, הא?" הוא פרץ בצחוק. "אין לך מושג כמה זמן מיכל השקיעה בלמצוא לך את מתנת יום ההולדת הזאת, גור רועה גרמני גזעי.
ואתה...."
הבטתי במיכל. היא לא צחקה. קצרה היריעה מלספר לכם על כמויות ההתנצלויות ששפכתי שם. בסוף איכשהו זה הסתדר. עד הפעם הבאה?
בערוצי החדשות הודיעו על איתור זוג שנתקע כמה שנים על אי בודד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
