זמן שנמתח

ברי פרידלנדר הוא אמן שנמצא איכשהו כל הזמן בתודעה, כמישהו שחשוב להסתכל במה שהוא עושה. אוצרים זוכרים אותו, עבודות שלו נמצאות באוספים, צצות פה ושם בתערוכות קבוצתיות, תמיד מפתיעות בכוח האקטואלי שלהן ובדיאלוג המודע שהן מנהלות עם תולדות האמנות ותולדות הצילום.

תערוכת היחיד של פרידלנדר במוזיאון תל אביב, והמשכה, שיתקיים במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק בעוד חודשיים, הן משהו שכבר הבשיל מאוד. כבר היה צריך לקרות.

ברי פרידלנדר. חיבור דיגיטלי בלתי מורגש

פרידלנדר הוא צלם של מקומות ובני האדם שהם מכילים. מבחינה זו המבט שלו, החיצוני לסצנה, של איש אחד המביט אל העולם כמו צופה אל במת תרבות, לקוח ממסורת הצילום האמריקאי המודרניסטי ששורשיה במבט של רוברט פרנק בשנות החמישים ובעצם לא פסק מאז. פרידלנדר מזמין את המבקרים בתערוכה שלו לבוא ולהתבונן במוכר במבט אחר מהרף העין של הצילום. במקום צילום סנפשוט אחד, הוא מציג עבודות שצורפו זו לזו בשכבות בעבודת מחשב. הצילום היחיד חובר אל קבוצה של צילומים מאותו מקום, לפעמים בהסטת המבט, כדי לפרוש פנורמה רחבה יותר, בזמן אחר. כל הצילומים, לפעמים קבוצה גדולה שלהם, נתפרים זה לזה בחיבור דיגיטלי, שבמבט ראשון אינו מורגש. התוצאה היא עבודה גדולת מימדים שמציגה מקום אחד הנפרש באלגנטיות מרהיבה אל מעבר למיידי ולקונקרטי. המקום האחד הופך למשל אודות המקום. לסיפור שבדיעבד.

זמן רב לפני שעמד המחשב לרשות הצילום ככלי עבודה, הצייר/צלם הבריטי דיוויד הוקני גייס את מצלמת הפולארויד. הוקני רצה את הצילום החד פעמי, עם האיכויות ה"נמוכות", כדי להתגבר על קדושת רגע הצילום ו"האמת האחת" שהוא אמור לספק. במידה רבה של צדק של מי שהקדים את זמנו, הוא שאף ליצור צילום שמטפל אחרת בזמן. כך נוצרו צילומי המצרף, ה- JOINER PHOTOGRAPHS שלו, שנבנו מתיעוד של פעולה במשך זמן התרחשותה. למשל, פולה שמביאה מגש עם כוסות קפה אל שפת הבריכה, וחוזרת ומופיעה בצילומים המודבקים אחד בהמשך לשני, לאורך כל דרכה, יורדת במדרגות ועד להנחת המגש.

מביט מחלון הסטודיו בלב העיר

באחת העבודות של פרידלנדר מופיעים שני גברים צעירים, אחד בטי שרט צהוב והשני במכנסיים קצרים אדומים, מגיעים אל פינת הרחובות שבין השדרה התשיעית לרחוב 12 בניו יורק. הם יופיעו בצילום עוד פעמיים. בפעם השלישית בצדו השני של הפריים, קטנים ורחוקים יותר. האיש במכונית השרד השחורה, שנמצא בהמתנה על גבול מעבר החצייה בקדמת התמונה, נמצא שם כל הזמן. כמו אצל הוקני, הזמן נמתח על פני רצף צילומים. ברי פרידלנדר מחבר אותם כך שהם נבלעים אחד בשני וכפופים לגמרי למרותו: מי ייעלם, מי יישאר ומי ישוכפל.

ברי פרידלנדר, מתפתח מסוגיית הזמן לסוגיית המקום 

ההתפתחות המהותית של פרידלנדר מסוגיית הזמן של הוקני, היא סוגיית המקום. המקום שלו, תל אביב בעיקר, הוא זירה שלתוכה נמזג ריבוי של היבטים תרבותיים וחברתיים ועמם גם עמדות רגשיות. הריבוי נמצא שם, בצילומים של בתי העיר הנצמדים זה לזה בשכבות צפופות, כשפתאום נפער ביניהם חלל שמשהו מתחולל בו. מבטו מחלון הסטודיו בלב העיר הוא מבט של צופה מיומן, אירוני, שמכיר היטב את העם שבתוכו הוא יושב.

העמדות הרגשיות של פרידלנדר על פי רוב מאופקות, ומופיעות לפעמים באמצעות אלגוריות. אחת היפות והמרגשות שבהן היא "מבול": מבט מדוקדק כלפי מטה, אל רחוב ומדרכה בואכה מוזיאון צה"ל, שבני אדם רבים נמצאים בו במצב של המתנה, תחת מטריות, בגשם סוחף. הרחוב זורם כמו נהר עכור עם כתמי צבע עגולים של מטריות סביב לו. מעל לגג שממול, בגובה עמדת הצלם, מתעופפת היונה של נח וכמו הצלם היא נמצאת שם מנותקת ממה שמתרחש לרגליה.

ברי פרידלנדר, רטרוספקטיבה של צלם דוקומנטרי-חברתי

התערוכה מכילה כמות גדולה מאוד של צילומים. חלקם הגדול נעשה בארץ ואחרים צולמו במקומות שונים בעולם. יש בה סדרה של תמונות "זוּלה" בסיני, בכל אחת מהן מישהו מופיע, מישהו נעלם. הרקע בצילומי הנוף מטופל בשכבות של מרחקים שלא תמיד מצייתים לחוקי הפרספרטיבה. סצנות קטנות של בני אדם נשתלות, מוארות במרחב האפל של הים בעבודה "מסיבת גיוס". 

 צעירים חולמניים יושבים על חוף הים של תל אביב, עץ עמוס תפוזים בפרדס נטוש, פסטיבל בומבמלה ב-2002 במבט מרוחק אל נערים על החוף מול צילום יפיפה מקרוב של שני נערים ונערה מכורבלים על ספה קטנה ושטיח, בעבודה "חברים" מ-2005. מבחינת ההיקף וריבוי המבטים, התערוכה בנויה כמו רטרוספקטיבה של צלם דוקומנטרי-חברתי.

כל עבודה של של ברי פרידלנדר דורשת השתהות, וכל צילום שלו מנכיח מציאות שמעבר לנראה ומנהל דיאלוג עשיר ומורכב עם מיטב הצילום העכשווי: ג'ף ווהל, אנדריאס גורסקי, פול גרהם, מרטין פאר ועוד אחרים. ההדפסות הדיגיטליות שלו גדולות מאוד וצריכות מרחב מחייה ואפשרות להתרחק כדי לראות טוב יותר. היה ראוי שיינתן לתערוכה הזאת שטח תצוגה גדול בהרבה מהקיים.

• ברי פרידלנדר: תמונות 1994 – 2006. תערוכה וספר. אוצר: משה ניניו. מוזיאון תל אביב לאמנות