שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הסיפור האמיתי הוא על החיים"
    השואה היתה דיירת קבע לא מאיימת בביתו של סופר הילדים אורי אורלב. כששאלו אותו על גטו ורשה וברגן בלזן, היו עיניו מתכווצות למבט ילדותי שובב ופיו נמתח לחיוך קטן. לראשונה, מושיב אותו בנו, איתמר אורלב, לשיחה על החיים ועל המוות

    לפני ימים אחדים התיישבתי לצד אבא בסלון הבית שבו גדלתי כדי לנהל איתו שיחה על השואה. היה בכך משהו מעט מאולץ, זר ליחסים בינינו, משום שמעולם לא ניהלנו שיחה כזו באופן רשמי. מאז שנולדתי היתה השואה דיירת קבע בביתנו ומעולם לא הייתה מאיימת. על ילדותו סיפר אבא בארוחות ערב, כשהיו מגיעים אורחים או כשביקש להסביר לי משהו ובחר להדגים זאת בעזרת אירוע שהתרחש בגטו ורשה או בברגן בלזן. הסיפורים שבחר לספר היו בדרך כלל מצחיקים, מנקודת מבטו של ילד סקרן. עיניו היו מתכווצות למבט ילדותי שובב ופיו היה נמתח לחיוך קטן. כך גם היום.

     

    בסיפוריו של אבא האירועים וסמלי השואה הידועים מתוארים בצורה מעט אחרת מאשר בגרסה הרשמית המקובלת. גטו ורשה, שהחל להתרוקן בעקבות ההשמדה הופך למקום קסום עם חדרי ילדים שלמים שספריהם וצעצועיהם ממתינים רק לו. לפני ההשמדה, ברחוב הצפוף של הגטו, הוא עומד ובמביט בפליאה באיש שגנב לו את הסנדוויץ' ובלע את כולו, יחד עם העיתון והחבל שעטפו אותו. "הייתי בדרך למורה הפרטית שלי", הוא מספר, "התחלתי ללמוד אצלה אחרי שהמחנך שלי בבית הספר פנה אליי בקול רציני מאוד: 'יורק,' הוא אמר, 'לא תוכל לבוא יותר לבית הספר. אתה ילד יהודי.' לא יכולתי להאמין למשמע אוזני. הייתי כל כך מאושר".

     


    אורי ואיתמר אורלב בבית המשפחה, בשכונת משכנות שאננים בירושלים (צילום: ליאן רדאי)

     

    ריקוד שאני לא יודע לרקוד

    כשהוא ואחיו הקטן היו מתחבאים בצד הפולני, המשחקים ששיחקו מתוארים לפרטי פרטים. רעב ומחלות? היו, אבל הם ברקע. במרכז נמצאים החיים, ואצל הילדים, אחד מצרכי החיים הבסיסים הם המשחקים.

     

    "כשאני פוגש ילדים בבתי ספר, הם שואלים אותי אם הכתיבה עוזרת לי להתגבר על מה שקרה לי או אם אני כותב בגלל שאני רוצה לתעד את מה שקרה", מסביר לי אבא, בהתייחסו לדרך שבה הוא מספר על השואה, "התשובה שלי לכך היא לא. אני מסביר להם שאני כותב על הילדות שלי שבחלקה התרחשה השואה. הילדות חשובה לכולנו, כנראה בגלל שבילדות קורים לנו הדברים לראשונה ולכן הם נחרטים עמוק בזיכרון וברגשות שלנו. הרבה אמנים מתייחסים לילדות שלהם ומושפעים ממנה ביצירותיהם וכך גם אני". 

     

    "בצעירותי ביקרתי כמה פעמים אצל פסיכולוג בעניין אחר," מוסיף אבא, "אבל הוא ניסה להוציא ממני את הסיפורים על השואה ואני לא יכולתי לספר לו אותם. הוא רצה לשמוע סיפורים של אדם מבוגר על מה שקרה לו כילד בשואה. אמרתי לו שאני לא יכול לבטא את זה במילים. אולי בצעקות. אולי באיזה ריקוד שאני לא יודע לרקוד. על תקופת השואה אני יכול לספר רק כמו שאני זוכר אותה כילד. אני לא יכול לחשוב, לכתוב, או לספר עליה כמו אדם מבוגר ולא יכול לחשוב על הילדים שלי במצבים שבהם הייתי".

     

    הזכרתי לו שלפני שנים אחדות הועלתה האפשרות שהוא ייקח אותנו, ילדיו, למחוזות ילדותו, ושלבסוף הוא ביטל את הנסיעה כי הבין שלא יוכל לראות את ילדיו במקומות שבהם גדל בפולין. אז הוא יהיה חייב להתבונן באותם מקומות כאב לילדים, כאדם מבוגר. "יש לי יחס מאוד חיובי והרבה אהבה כלפי פולניה, אבל לא רציתי לנסוע לשם יותר. כשאני שומע את ההמנון הפולני ורואה את הדגל אני עדיין מתרגש, אבל זה מכיוון שהם נחרטו בי בילדותי, עוד לפני המלחמה, ושייכים לפולניה ההיא, לא זו של היום שבה הפולנים עדיין מאשימים את היהודים בצרות שלהם למרות שכבר אין יהודים בפולין".

     

    לאחר מכן הוא פותח ספר ומראה לי שבפולנית יש שמונים ושניים כינויים שונים ליהודים, כמו לשלג אצל האסקימוסים. "בפעמים הראשונות שביקרתי בפולין התרגשתי מאוד. נזכרתי בסרט שראיתי פעם, על כלב וחתול שחוזרים הביתה במשך שנה שלמה, והבנתי שיש בבני האדם איזה צורך פרימיטיבי, מעין אינסטינקט, לחזור הביתה, והוא לא בא על סיפוקו עד שאתה לא רואה במו עיניך, נוגע בידיך, במקום שהיה הבית שלך. אני לא יכולתי לחזור לביתי משום שהוא היה מאחורי מסך הברזל. בשנת 1989, עם התמוטטות הגוש הקומוניסטי, יכולתי לנסוע, והילד הקטן שבתוכי הריץ אותי לכל המקומות שבהם היינו ילדים. הגעתי לבית שלנו בפרבר העיר בוורשה וראיתי שאמא לא שם. פתאום הבנתי למה כל כך רציתי לחזור".

     

    אבל זאת גרמניה

    את אמו של אבא, סבתא שלי, הגרמנים רצחו בבית חולים בגטו ורשה לאחר שהתאוששה משטף דם במוח. כשהייתי בכיתה ג' חילקו לנו ביום השואה דפים ונתנו לנו לצייר. ציירתי את הנאצים יורים בסבתא שלי בבית החולים. אני זוכר שתלו את הציורים על הקיר ואני התבוננתי בציור האלים שלי בגאווה. לאף ילד אחר בכיתה לא היה אבא ניצול שואה.

     

    "ומה עם הגרמנים?" שאלתי, והעליתי את שמה של אינגריד. היא הייתה בחורה גרמנייה שהכרתי מסיפוריו של אבא. הוא פגש בה בתחילת שנות ה-60, כשהתגורר בקיבוץ רמת-יוחנן. ידידו, בן הקיבוץ, סיפר לו שסטודנטית גרמנייה מגיעה לקיבוץ לביקור בן יומיים ושאל אותו אם ירצה לפגוש אותה. אבא, שלא פגש גרמני מאז שעזב את אירופה, הסכים. הוא הלך אל החדר שלו וחזר עם גלויה שעליה מודפס ציור של הצייר הגרמני נוֹלְדֶה. בצידה השני נכתב מכתב באנגלית, בכתב יד צפוף ובדיו שכבר דהה. "זאת גלויה ששלחה לי אינגריד אחרי שנפגשנו. היא סיפרה לי על ציוריו של נוֹלְדֶה כדי להראות לי שיש גם צד יפה לגרמנים...בשנת 1945, כאשר נסענו ברכבת מגרמניה להולנד, הרכבת עצרה על הגבול ואני ירדתי ממנה, ירקתי על האדמה המקוללת ונשבעתי שרגלי לא תדרוך על האדמה הארורה הזאת שוב. בכל זאת, לקחתי אבן למזכרת. כמבוגר לא רציתי לחזור לשם אבל יום אחד, בתחילת שנות ה-90, פנתה אליי המו"לית שלי בגרמניה ושאלה אם אסכים לבוא לגרמניה לפגוש ילדים גרמנים שקוראים את הספרים שלי. אמרתי שאני מוכן לנסות, שאני אבקר אותה בביתה בקלן ואז אראה. כל הדרך לגרמניה חשבתי איך אסתכל על הגברים המבוגרים ברחובות ואחשוב על כך שאחד מהם רצח את אמא.

      

    "התארחתי אצל גבריאלה, המו"לית, והלכנו לטייל ברחוב. חיפשתי את הגרמני שרצח את אמא ולא מצאתי. ראיתי פרצופים של ייקים, ובארץ היו לי הרבה חברים ייקים שאותם אהבתי מאוד. את השנאה שחיפשתי לא הצלחתי למצוא. אחר כך לקחו אותי לטיולים באתרי תיירות שונים ודווקא שם, כשרציתי להוציא את המצלמה ולצלם, התעורר איזה קול בתוכי, 'אבל זאת גרמניה', אמר הקול ואני הייתי מחזיר את המצלמה לכיס ולא מצלם. הבנתי שאת כל השנאה העברתי מבני האדם לאדמת גרמניה המקוללת.

     

    "התחלתי לשאול את עצמי למה לי בעצם לשנוא את האדמה הזאת, ולאט לאט גם זה התחיל לעבור. מאז הגעתי עוד פעמים רבות לגרמניה לפגישות עם ילדים. אני זוכר שכשהייתי בלייפציג ראיתי את הכנסייה שבה ניגן באך. רציתי לצלם אותה. 'אבל זאת גרמניה,' אמר לי הקול המוכר. 'תשתוק', אמרתי לו, 'זאת לא גרמניה, זה באך' וצילמתי. במרתף שבו גתה כתב את פאוסט אמרתי לו 'תשתוק, זאת לא גרמניה, זה גתה' וצילמתי".

     

    הסיפור האמיתי הוא על החיים

    אני חושב שבסיפור שאבא כתב על אינגריד הוא נגע לראשונה בנקודת המבט אוהבת האדם שהתפתחה אצלו עם השנים ועם ספריו. "אם לא מבינים את החיים אי אפשר להבין את המוות", הוא טוען. "התמונות שצולמו בגטו ורשה, למשל, הן בעיקר של המתים והרעבים והגוססים. באמת היו רבים כאלה, אך בגטו גם חיו אנשים. הם סיפרו בדיחות, הביאו ילדים לעולם, התגרשו, רבו, רימו, בגדו אחד בשני והתאהבו. כל הדברים האלה התרחשו, כמו בסיר לחץ, עד שהרגו אותם. הסיפור האמיתי הוא על החיים, רק ככה אפשר להבין את מותם.

     

    "בשנות ה-60, הזמינו אותי בפעם הראשונה לספר לילדים בארץ, בבית ספר בקיבוץ, על השואה. הם עשו את כל הטקס, הדליקו שישה נרות על שולחן עטוף בבד שחור, אחר כך התחלתי לספר על חוויות ילדותי ולשמע רבים מהסיפורים הילדים צחקו. בהפסקה, פנתה אלי המורה בזעם. 'תתבייש לך', היא נזפה בי, 'הפכת את יום השואה לבדיחה'".

     

    אבא לא התבייש והמשיך לספר את סיפוריו כפי שרצה לאלפי ילדים ברחבי העולם. עד היום מכר יותר ממיליון ספרים, חלקם עוסקים באופן ישיר בשואה, באחרים נוכחת רק גישתו כלפי החיים.

     


    אורי ואיתמר אורלב. "'תתבייש לך', היא נזפה בי, 'הפכת את יום השואה לבדיחה'" (צילום: ליאן רדאי)

     

    "לפני כמה זמן פגשתי ילדים בברלין. הם שאלו אותי איך אני מרגיש כשאני בא לגרמניה. סיפרתי להם איך הייתי מסתובב בגטו ורשה הנטוש, אחרי שרוב תושביו נשלחו להשמדה בטרבלינקה, ומחפש בדירות העזובות ספרים, בולים ואוכל. לפעמים הצטרפתי למחפשים מבוגרים ממני. פעם אחת פתח אחד הבחורים שהתלוויתי אליהם דלת בתוך דירה ואנחנו נעצרנו בפתח נדהמים. זה היה חדר אוכל גדול. השולחן היה ערוך בכלים יפים ומסביב ישבה משפחה שלמה, נשים, גברים וילדים. כמו בליל הסדר. כולם היו מתים. אחד הצעירים הסביר לי בלחש: 'הם התאבדו, הרעילו את עצמם, לא ידעו את מי להציל'. והצעיר השני אמר לי: 'יורק, אתה ילד, ואולי תינצל מהמלחמה הזאת. תזכור, אחרי המלחמה עליך לנקום בגרמנים.

     

    "ובאמת, כשהייתי כבר בארץ ישראל, בפנימייה בקיבוץ, שמרתי לי פצצת אטום מתחת למיטה. אחרי כיבוי האורות הייתי מהרהר לפעמים בפצצה שלי וחושב: לזרוק אותה על ברלין, עיר הרשע, או לא לזרוק. סיפרתי לילדים הגרמנים על פצצת האטום שהייתה לי מתחת למיטה ועל המחשבות שחשבתי לפני שנרדמתי: לזרוק אותה על ברלין או לא לזרוק. 'זרקת?' שאלה ילדה אחת קטנה. 'לא', אמרתי, 'מפני שחשבתי שגם בברלין חיים ילדים כמוני וכמו אחי, ואימהות כמו אמא שלנו'. היה שקט. ואז הילדה אמרה 'תודה'".

     

    אינטימיות מעוותת

    אינגריד הייתה הגרמנייה הראשונה שאבא פגש אחרי המלחמה. להפתעתו, כאשר נגע בכתפה בטעות, גילה שהיא רכה כמו כל הנשים. בהמשך חייו פגש עוד גרמנים רבים. "כשאני נפגש עם גרמנים יש באוויר הרגשה מאוד מיוחדת, איזו התרגשות הדדית. אין לי שום שנאה כלפיהם ואני מאוד מעריך את הניסיונות שלהם להתמודד עם העבר, שלא כמו הפולנים. הם לא עושים את זה בשבילי או בשביל היהודים. הם לא עושים לנו טובה. הם מנסים להתמודד באופן רציני עם מה שקרה להם, עם מה שהם עשו, ואני מאוד מעריך ומכבד אותם על זה."

     

    סיפרתי לו שגם לי, המוגדר כדור שני, יש יחס מיוחד כלפי הגרמנים. כשאני פוגש אותם, גם הם מוגדרים כדור שני או שלישי, ישנה תחושה שההיסטוריה המשותפת יוצרת איזו אינטימיות מעוותת בינינו, מכוננת קשר מורכב של קורבן מול תוקפן, של קורבן מול קורבן, ובאותם רגעים כלל לא ברור אם מוטב להיות בן של רוצח או של נרצח. "אבא שלי היה בשואה", אני מודיע, כמעט באותה גאווה שבה תליתי את הציור על הקיר בכיתה ג', והגרמנים מתבוננים בי לכמה רגעים בשתיקה. לקורבן יש כוח אדיר, כל עוד הוא בחברה הנכונה. לפעמים אני חושב על כך שאני נוהג במידה של חוסר אחריות. מה יקרה אם פתאום אחד הגרמנים יביט בי בזלזול, יביט בזלזול באבא שלי, ויאמר: "אז מה?"

     

    אני זוכר ארוחת ערב שבה התארח איזה ידיד בלגי בבית הוריי. בתום הארוחה הם שוחחו על ספרו האוטוביוגרפי של אבא, "חיילי עופרת", והאורח שאל על קטע מסוים בספר שתיאר את ימיה האחרונים של סבתא שלי. לאחר שאמו של אבא לקתה בשטף דם במוח, היא הובהלה לבית חולים, ואבא, ילד כבן עשר, הושאר להשגיח עלייה בזמן ששכבה חסרת הכרה בבית החולים. הוא חשב שהיא עומדת למות, לכן החליט לשמור לעצמו משהו ממנה למזכרת. הוא לקח מספריים שמצא באחת המגירות וגזר קווצת שיער מראשה. הוא שלף מכיס מכנסיו חפיסת קלפים, הוציא את ארבע המלכות ובחר את המלכה לב. הוא גזר שני חתכים בקלף, השחיל את קווצת השיער בתוכו ושמר אותו. "עדיין יש לי אותו" אמר לאורח הבלגי, "אתה רוצה לראות?"

     

    אחי ואני, שישבנו לצד השולחן, הצצנו זה בזה. לא ידענו על כך דבר. אבא הלך לחדרו וחזר עם שקית קטנה ובה פיסת קלף שבתוכה מושחלות שערות ראשה השחורות של סבתא. פתאום אבא הסתכל עליי במבט שלא הכרתי. "אבל לך ולמיכאל אסור לגעת", אמר. לשבריר שנייה ראיתי את האדם המבוגר שאבא לא רצה לפגוש. בצדק לא רצה.  

     


    צילום הקלף שבו שזר אורי אורלב את קווצת השיער של אמו מופיע על כריכת ספרו "שירים מברגן בלזן"

     

    "פעם, כשהיית ילד וראית טלוויזיה", מזכיר לי אבא, "שאלת אותי פתאום: 'אבא, איך ברחת מהגרמנים?' לא ידעתי איך להסביר לך, עד שנזכרתי באחת הילדות בפולין שאיתה היינו משחקים בארגז החול. היא ידעה לנבא כמה ילדים יהיו לנו. הייתה לוקחת חופן חול בידה, זורקת אותו באוויר והופכת את היד. חלק מהגרגרים נחתו על גב היד וחלק נפלו לצדדים. 'ככה ילדים יחנקו לך מהאוכל וימותו', הייתה אומרת, בייחס לגרגרי החול שנפלו לצדדים. זורקת שוב את החול באוויר, הופכת את היד, ושוב חלק מהגרגרים נפלו לצדדים. 'ככה ילדים יטרוף הזאב' וחוזר חלילה. היינו מתקבצים סביבה גם כדי לדעת כמה ילדים יהיו לנו וגם כדי לשמוע את המיתות המשונות שהיא הייתה ממציאה. כשנשארו לה רק גרגרי חול בודדים היא הייתה סופרת אותם ומודיעה כמה ילדים יהיו לך".

     

    כתשובה לאותה השאלה ששאלתי, אבא לקח אותי לארגז החול בשכונה. התיישבנו על הארץ, הוא לקח חופן חול בידו, זרק אותו באוויר והפך את היד. חלק מהחול נחת על גב ידו וחלק נשר לצדדים. "הגרמנים זרקו אותנו באוויר", אמר, "כל אלה שנפלו לצדדים מתו וכל היהודים שנחתו על היד נשארו בחיים. ככה, במשך שש שנים, הגרמנים זרקו אותנו באוויר, ואחי ואני הצלחנו תמיד ליפול על היד ולא לצדדים. ככה נשארנו בחיים. ככה ברחנו מהגרמנים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ספרו הידוע "האי ברחוב הציפורים", תורגם ל-20 שפות
    עטיפת הספר
    עטיפת הספר
    "כתר הדרקון", נכתב בעקבות שאלה של איתמר- מאין באים האנשים הרעים?
    עטיפת הספר
    "חיית החושך", זיכה את אורלב בפרס זאב לספרות ילדים ונוער
    עטיפת הספר
    "האיש מן הצד האחר", מה חשב ילד פולני על היהודים הכלואים בגטו?
    עטיפת הספר
    7 לילות
    מומלצים