שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ויז'ואל/פוטוס

    "זאת המזוודה שניקח כשנברח. את יכולה לשים בה דובי קטן"

    היא זוכרת מצוין את ההנחיות ששיננו לה הוריה: מה עושים כששומעים נקישות מגפיים של אנשי גסטפו במדרגות, לאן רצים כשמתחילה המלחמה, למי משלמים. כמה עשורים אחרי - אריאנה מלמד שורפת עם ילדיה את המזוודה המוכנה לבריחה וגם את האפשרות הנוראית - לגדל דור שלישי של אימה

    פעם בשבוע אמא שלי היתה מאווררת את המזוודה: בודקת שהמנעולים נפתחים בלי בעיות. סופרת פיג'מות ותחתונים וגרביים. ממששת את אימרת שמלת הקטיפה הכחולה שלי, לוודא ששלושת מטבעות הזהב עדיין נמצאים בכיס הנסתר בתוכה. אחר כך הייתי צריכה לשנן כללי התנהגות: מה את עושה אם המלחמה מתחילה והמון אנשים מתרוצצים ממקום למקום ואת הולכת לאיבוד? מה את אומרת? עם מי את מדברת? למי את נותנת מטבע?

     

    זה התחיל כשהייתי בת ארבע. "זאת המזוודה שניקח איתנו כשנברח", אמרה לי. "את יכולה להחביא בה דובי אחד. קטן".

     

    דברי ימי החרדה

    מאוחר יותר, כשידעתי לשנן יפה, הבנתי שיש גם סדר בדברים ובלעדיו אי אפשר. לפני שיוצאים לטיול משפחתי, למשל, מוודאים שלוש פעמים שכיבינו את ברז הגז, שהתריסים נעולים היטב, שיש מספיק אוכל לכולם ולא נרעב חלילה, שהמבוגרים לא שכחו לקחת את גלולות השינה שלהם, כדי שלא יתעוררו מסיוט באמצע הלילה, שהילדה – אני – יודעת מה לעשות במקרה שהמלחמה הבאה תתחיל דווקא בשבת החיננית הזאת שבה נוסעים לראות כלניות בהר.

     

    בבית היה סולם חבלים לירידה מהירה מן המרפסת של הקומה השלישית במקרה שנשמע נקישות מגפיים של אנשי גסטפו על המדרגות. המדרגות והבית היו באשדוד, במדינת היהודים הבנויה לתלפיות. החרדה לא יודעת היסטוריה. נצחונן של בעלות הברית על הנאצים, הקמת המדינה שהגענו לחוף המבטחים שלה – אלה נרשמו בדברי ימי החרדה כאירועים שאולי יובנו מאוחר יותר, כשהפחד יפוג. הוא לא פג.

     

    ילדים שגדלים ליד הפחד מבינים עד מהרה שמשהו מאוד לא תקין מתחולל בביתם, אבל זה הבית היחיד שמוכר להם באמת. לאן יילכו? איפה יסתתרו מפני לפיתת החרדה? אם הם חולמים על בריחה, הם לומדים לשתוק ולא לגלות דבר להורים האלה, שיודעים להביט ממש אל תוך הנשמה במבטים הכי מאשימים, הכי תובעניים שבעולם.

     

    אז לא יצאתי לטיולים שנתיים כשהיא חשבה שמראה הילדים המתגודדים ליד אוטובוסים מזכיר לה טרנספורט. ולא בכיתי כשכאב לי, כי החוורון שעל פניה היה מפחיד יותר מכל פציעה. אפילו כששכבתי באמבולנס אחרי תאונת דרכים קשה, בדרך לבית החולים, היא סיפרה שחזרתי ואמרתי לה, אמא, אל תדאגי, יהיה בסדר, יהיה בסדר, ככה עד לחדר המיון, עד שהיו שם רופאים שלידם, אני חושבת, הרשיתי לעצמי לאבד את ההכרה. הייתי כמעט בת שמונה. היא חשבה שהתנהגתי למופת.

     

    ילדים הם פיצוי

    וכשהייתי כמעט בת עשר הוא אמר, לנו לא היו הזדמנויות בגלל המלחמה, ואני הבנתי מיד שהכמעט-טוב-מאד היחיד בתעודה שלי בין הטוב מאודים חייב להיעלם בשליש הבא. והוא באמת נעלם. וכשהייתי כמעט בת שתים עשרה ובהתקף זעם ותסכול של נעורים צרחתי שבא לי למות, הוא התיישב על המיטה שלי וסיפר לי באופן מדוד ושקול לגמרי איך נראה אדם שהנאצים תלו לפני שבוע על עץ. כולל הריח.

     

    והכול היה יחסי: שום הישג לא עמד בזכות עצמו, אלא נבחן על פי מידת תרומתו להישרדותי בימי אימה שעוד יבואו. כל שמחה משפחתית היתה מלווה בנוכחותם המעיקה של המתים שלא זכו. ילדים היו, לפעמים, פיצוי חיוור על הזמנים הקשים ההם. לפעמים הפיצוי לא הספיק. מכל מקום, תפקידם של הילדים היה לשמח את הוריהם, שלא זכו למנת השמחות הנורמלית של אדם בילדותו ובנעוריו. כל הילדים בני הדור השני שהכרתי עבדו קשה בלשמח. רובם נכשלו.

     

    כשהייתי בת חמש עשרה וקצת כבר הצלחתי לברוח משם וחשבתי שאני משאירה את השואה מאחורי, במזוודה שהיא הקפידה לאוורר גם כששמלת הקטיפה כבר התאימה רק לבובות שנשארו בחדר ילדותי. טעיתי מאד.

     

    לפחות עוד שני עשורים חלפו בנסיון לתחום את החרדות שינקתי ממנה – וממנו – ולמצוא דרך לחיות בשקט בצילן. בינתיים, לשניהם היה ברור מאוד שלא אשרוד: מתי תלמדי מקצוע אמיתי? מה זאת אומרת, את רוצה לכתוב? איך תחיי מזה? ואם תפרוץ מלחמה? ואם נמות, מה יהיה איתך? ומתי תסתדרי כבר? ומתי יהיו לנו נכדים?

     

    אף פעם לא אמרתי להם, נכדים יהיו כשאדע שהנה, מלחמת העולם השנייה באמת הסתיימה, ולא יהיה דור שלישי, ורק אם אהיה בטוחה ביכולתי שלא להעכיר את חיי ילדי כפי שהעכרתם את חיי. אתם באמת לא אשמים, אבל אני חייבת קודם להיפטר ממזוודת החרדות שממשיכה ללוות אותי לכל מקום.

     

    לא יהיה דור שלישי

    היו מטפלים נאורים ותבוניים שלא הבינו על מה אני מדברת והיו כאלה שהבינו ולא סייעו, והיה אחד שנגע מהר מדי בגרעין הכאב וברחתי ממנו, ולבסוף נמצא האחד ששחרר אותי, שאמר כי כל מי ששרד נידון לטירוף כזה או אחר, ואין זה הכרחי שהטירוף המסויים במשפחתי ידבק בי לעולמי עד. אינני יודעת מדוע נתתי בו אמון, שכן מעולם לא לימדו אותי להאמין בבני אדם או בטוב שבהם. אולי בגלל שכבר הייתי עייפה מאוד מן המלחמה. מכל מקום, הוא הצליח להשיב לחיי את מידת האופטימיות הנחוצה כדי שאדם יגדל ילדים.

     

    ואת האופטימיות, עד היום, אני מבצרת בכללים נוקשים: ילדיי לעולם לא יהיו חייבים לעשות דבר או להימנע מעשייתו רק כדי לשאת חן בעיני. הם לא אמורים לפצות אותי על ילדותי-שלי. הם לא מגשימי החלומות שפחדתי לחלום. אם אני פוחדת, אם מציפה אותי חרדה פתאומית, הם לא יהיו עדים לה. אין לי הזכות להרעיל את נשמותיהם בגלל שהורי – לא באשמתם, אני יודעת – הרעילו אותי.

     

    כשקראו לי למהר ולבוא לבית הספר, כשמצאתי שם את בני יושב ומייבב ופצע ענק, מכוער ומדמם ופתוח בעורפו, אני מקווה שהמבט שהישירתי לעיניו עוד בטרם החיבוק, הבהיר לו שיהיה בסדר, שאמא שלו יודעת מה עושים ואפשר להפסיק לפחד ולהמשיך לבכות. כי כשכואב מאוד אז בוכים, לא מתפנים לבדוק אם אמא יכולה לעמוד בבכי.

     

    היא יכולה מפני שהיא אמא וזה תפקידה. בהמשך, תפקידה הוא לא להתעלף כשתופרים לו את הראש ולא להחניק זעקת בהלה כשהקטנה מגלה רצון לבצע, טרם זמנה, תרגילי אקרובטיקה מסוכנים על אופניה. וכן, לשמוח איתה במעופה על האומגה במשחקיה, גם כשקרביי מתהפכים לגמרי. ואני יודעת שזו רק ההתחלה.

     

    ילדים, רוצים לעשות מדורה?

    לפני שאמא שלי עברה לבית אבות היא הפקידה בידיי את המזוודה. כל כך הרבה זיכרונות יש כאן, אמרה. עברו חודשים מספר עד שהעזתי להציץ בה. המטבעות כבר לא היו בתוך אימרת השמלה. כתמים צהובים של זמן אבוד נגסו בבגדים המגוהצים היטב, ריח רע של פחד נושן עלה מהם.

     

    אמרתי לילדים, רוצים לעשות מדורה? והם רצו, בני-חורין ושמחים לגמרי, לקושש עצים ברחבי הקיבוץ. אחר כך הבטנו מהופנטים בגצים שעלו מן המזוודה. חיבקתי אותם והייתי – איך לומר זאת בפשטות – מאושרת.

     

    למחרת פרצה מלחמת-לבנון-השנייה. שלושה ימים ניסינו להיות פליטים והתברר שלא מצליח לנו. שבנו הביתה, וכן, ישבנו במקלט כשאמרו לשבת ויצאנו כשהיה מותר לצאת, ובין לבין הרכבנו המון פאזלים ושיפרנו את יכולותינו במשחקי קופסה וחיכינו שייגמר כבר ויפתחו את הבריכה ולא ראינו חדשות בטלוויזיה. לפחות לא כשהם היו ערים.

     

    ולאורכה של המלחמה, אני מקווה שהם הבינו שאמא שלהם יודעת מה לעשות ושיהיה בסדר, איכשהו. גם בלי מזוודה. גם במלחמות הבאות.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ידעתי שיש סדר בדברים
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים