פלפל חריף: כל מה שלא ידעתם ושרף לכם מדי לשאול
אוהבים מאכלים חריפים? חושבים שאתם אלופים באכילת חריף? יש לנו חדשות בשבילכם. יעל גרטי מגישה את מדריך הפלפלים החריפים ומסבירה מהו מדד סקוביל, איפה משיגים פלפלים ורטבים חריפים שיגרמו לכם להבין שעדיין לא טעמתם חריפות מהי, איך מגדלים ומשתמשים בצ'ילי - והכי חשוב? מה עושים כששורף בפה ובעיניים. כתבה בוערת
אני אוהבת חריף. הבעירה בפה, הריגוש שנשאר בפה שעה ארוכה אחרי הארוחה. אחרי מנה חריפה - אני לא חשה צורך במתוק, מעדיפה להשאר עם הצריבה המרגשת הזו, לחוות אותה עד תומה. חריפות אינה טעם - כי אם כאב. אם נפשט את הדברים נוכל לומר שמי שאוהב חריף אוהב כאב. לא בהכרח כל כאב, כי אם הכאב המסוים הזה, המשחרר אנדורפינים, המסב עונג.
"זה תענוג מזוכיסטי בהחלט", מצהיר חן מַיְזנר (35), עובד מדינה וחובב מושבע של פלפלים חריפים, "זה כאב שהגוף מסתגל אליו. חריפות משפרת את מצב הרוח, עושה היי".
בגיל שנתיים החל מיזנר לאכול חריף, חרף מוצאו האשכנזי. כמי שגדל בנתניה, המשופעת ביוצאי טריפולי, נמשך מיזנר מגיל צעיר לאוכל היותר פיקנטי. "אהבתי להריח את הסנדוויצ'ים הטריפולטאיים", הוא מספר, "את כל המאכלים האדומים-חריפים". היום הוא נוגס בפלפלים חריפים כשהם מחוברים עדיין לשיח. "הוא מכור", מגלה רינת אשתו.
זוג חריף. חן ורינת מיזנר (צילום: שרה נחום)
לפני כארבע שנים החל מיזנר לחקור את מסתרי הפלפלים החריפים. הכל התחיל בעקבות בנו הבכור, שלקח זרעי פלפלים מסבו, החל להנביט, לזרוע ולשאול שאלות. כיום הוא מתגאה באוסף זרעים המונה כ- 60 זנים (הנושאים שמות מסתוריים כגון "לשון השטן" ו"כתר הבישוף"), אותם הוא מנביט ושותל בחצר של חמותו, שדווקא מרוצה מהעניין, נוכח הצבע והיופי שמוסיפים הפלפלים לגינתה.
כיוון שלא מצא חומר בנושא בעברית, החליט מיזנר להקים את אתר הפלפלים החריפים הראשון בעברית, השואף להעלות את המודעות לנושא. "בתקווה שיום בהיר אחד ניתן יהיה להשיג אצל הירקן השכונתי הבנרו ופלפלים חריפים אחרים, ממש כמו בחו"ל", חולם מיזנר.
במטבח אמוּן מיזנר על ניקוי הפלפלים, רינת אשתו - על הכנת המטעמים מהם. "קילו רוטב כזה נגמר אצלנו תוך ארבעה ימים", מספרת רינת על הרוטב הכתום-כהה הנפלא שאני טועמת אצלם, המורכב מפלפלים חריפים מסוג הבנרו וקאיין, תפוח עץ, גזר, פפאיה, בצל ומרכיב סודי, שרינת לא מוכנה לגלות מהו.
אחרי טעימה של רטבים חריפים אחדים שהביא מחו"ל, מיזנר מגיש לי את המבחן האמיתי: אכילת פלפל הבנרו-שוקולד מיובש, כמות שהוא. פי בוער, אני נשברת ומבקשת מעט חלב, המקל על הצריבה בפה. "אחרי שמתרגלים", מספרת רינת, "אכילת חריף באמת משפרת את מצב הרוח. כשאתה רגיל לחריף, אוכל בלי חריף נראה לך תפל. כשמתרגלים לחריף לומדים לזהות את הטעמים האחרים".
"אוהבי חריפות הם הרפתקנים", מצהיר מיזנר, "כאלה שאוהבים למתוח את הגבול, לראות עד כמה רחוק ניתן ללכת".
למשוגעים בלבד. צ'יפס חריף בעיטור "Death sauce" (צילום: אסף רונן)
"אני לא הרפתקן ולא ספונטני", סותר יובל נחמקין (38), מורה לאמנות לחימה ויבואן של סכיני מטבח מקצועיות ורטבים חריפים. "אני פשוט נהנה מהכאב", הוא מתוודה, "הצריבה של החריפות גורמת לכאב שמשחרר אנדורפינים, תחושה שקל מאוד להתמכר אליה. בכמויות הגיוניות, זה לא מזיק, אבל אסור להפריז - כל דבר מוגזם אינו בריא".
"ישבתי פעם במסעדת בשר", הוא מספר, "הבאתי איתי רוטב חריף בשם Mega Death, כדי לתבל את הבשר. כשסיימתי לאכול את המנה, ניגבתי עם האצבע, בהיסח הדעת, את הרוטב שנשאר בצלחת - והכנסתי לפה. זה היה כמו גל הדף. חשבתי שאני מקבל התקף לב. מיד הזמנתי בירה ואט אט התאוששתי".
באחת מנסיעותיהם העסקיות לארה"ב נתקלו יובל ושותפו גיא רפאלי בדוכן של חברת Extreme Food, מותג מוכר בקרב חובבי החריפות הקיצונית. הם החליטו ליצור קשר עם היצרן, שהתגלה (כמה מפתיע), כיהודי אמריקני מניו-ג'רסי, שמייצר את הרטבים בקוסטה ריקה, והחליטו להקים את "קונוסר", חברה ליבוא מוצרי מזון. הרטבים, המיוצרים ידנית ואינם מכילים חומרים משמרים או מרכיבים מלאכותיים, מִתערים מצוין, לדברי יובל, בטעמו של התבשיל, מעצימים אותו ומצטיינים בהעדר "אפטר-טייסט". לחלק מהבקבוקים מוצמדת גולגולת קטנה מפלסטיק, שמנסה לומר: "על אחריותך, ידידי". "את נינג'ה אמיתית", מודיע יובל, אחרי שאני טועמת מהרטבים Original Death, Jalapeno Death ו- After Death, מצויינים כולם, שחריפותם מטפסת ועולה מרוטב למשנהו, מבלי להערות מ"ל נוזל לקרבי.
