עורו ההמונים, וקבלו את המניפסט לטוקבקיסטים

לאחרונה אמר היחצ"ן רני רהב: "אחד הדברים הבזויים באינטרנט זה הטוקבקיסטים. הם חבורת חולי רוח שצריכים פסיכולוג, הם מרססים עם קלצ'ניקוב ויוצרים חירייה ברשת". (גלובס 19.3.2007).

האם יש צורך בקוד אתי למגיבים, בדומה להצעה לקוד אתי לבלוגרים, יוזמה של טים אוריילי וג'ים ווילס ממובילי מגמת ה-Web 2.0? אתיקה היא מושג שנולד לפני 2,500 שנה ומת לפני עשור. לכן מה שעדיף לנסח הוא מניפסט, ולא קוד אתי.

הצורך במניפסט קיים לא רק לגבי בלוגים וטוקבקים, אלא לגבי כל המדיה החדשה, כולל ויקי, פליקר, יו.טיוב וכו'. כמו כן, הצורך במניפסט קיים לא רק לגבי עיתונות חדשה, אלא גם לגבי חינוך חדש, ניהול חדש ועוד. הפרופ' לחינוך גבי סלומון מכנה כ"דפקט הפרפר" את ההתנהגות הלימודית של העתק-הדבק של צעירים ברשת. דברים דומים נאמרו על "הרמה הנמוכה של הוויקיפדיה".

מנכ"ל אוסם גדי קפלן אמר "עולם ללא גבולות הוא עולם מסוכן, והאינטרנט הוא עולם ללא גבולות. קשה מאד לנהל משהו בתוך עולם פרוץ". טעותו נובעת מכך, שאכן בעולם שלפני האינטרנט, דהיינו בעולם הנייר, אין סדר ללא קונטרול. אולם בעולם האינטרנט נתגלה סוג חדש של סדר: סדר ללא שליטה.

כך יכול להתחיל המניפסט:

"רוח בלהות מהלך על פני המדיה הישנה, רוח הבלהות של הטוקבקיזם. כל מעצמות העולם הישן חברו יחדיו למלחמת מצווה עד חורמה ברוח הבלהות הזה. יחצני"ם, פרופסורים, מהפכנים פוליטיים והמדיה הגלובלית. הנה

מבחר ציטוטים מברוני העולם הישן 

• האינטרנט? הצחקתם אותנו! עוד בלון שייעלם בקרוב! ניוזוויק 1995.
  
  
• האינטרנט לא נועד למסחר, והוא אינו ידידותי למשתתפים חדשים. טיים, 1994.
  
  
• בטלוויזיה יש פחות מעשר תחנות. איך יכול להיות שבאינטרנט יהיו יותר מכמה עשרות אתרי אינטרנט? אתם יודעים כמה מאות מיליוני דולרים עולה להחזיק תחנת טלוויזיה אחת בשנה? בריטיש טלקום, 1994.
  
  
• אנו חיים בחברה צרכנית ופסיבית. הצרכנים לא יגעו באינטרנט כי היא מדיום אקטיבי רשת הטלוויזיה ABC, שנת 1989.

אי ההבנות הטוטליות של ה-Web 1.0 חזרו על עצמן ביתר שאת לגבי ה-Web 2.0, שמבטאת שינוי רדיקלי בהרבה.

הגלובליזציה היא הבלוגליזציה

הגלובליזציה האמיתית היא הבלוג-ליזציה. לא לבלוגיזציה של התאגידים, בין אם הם סינים, או ישראלים, או אמריקנים, או פלסטינים. תחי הבלוג-ליזציה של היחידים והקהילות.

דברי ימיה של כל חברה עד בה הם דברי הימים של מלחמת המדיות: תרבות בעל פה הומרית נגד תרבות בכתב סוקרטית. התורה שבעל פה נגד התורה שבכתב. כתבי הקודש הקתוליים שבכתב יד, נגד "הכתבים הוולגריים" של שקספיר-סרוונטס-מונטיין שבדפוס. המדע המודרני וכתבי העת האקדמיים המודפסים שלו, נגד האינטרנט הפוסטמודרני וההיפרטקסט הוויקיסטי והטוקבקיסטי שלו. גאוניזם נגד טוקבקיזם".

הצעה לתחילת המניפסט

כך יכול היה להיפתח המניפסט הטוקבקיסטי. אבל מניפסט זה לא יכול להיכתב על ידי, או על ידי יחיד או קבוצה קטנה, אלא על ידי הטוקבקיסטים. זו רק הצעתי להתחלת המניפסט. אתם הטוקבקיסטים מוזמנים, כל אחד כרצונו, לנסח את המניפסט הטוקבקיסטי. אולי רצוי שמישהו ייזום ויקי-מניפסט שכולנו נשתתף בכתיבתו? אולי בכמה שפות?

הרי בלוג+טוקבקים=ויקי, דהיינו, אם לוקחים בלוג ומצרפים אליו את הטוקבקים ללא הבחנה בין הבלוגר לבין הטוקבקיסט, נוצר ויקי. לכן "בלוגים הם געגועים לוויקי".

בעיות וסתירות בטוקבקים

עד לפני כשנה הזדהיתי מאוד עם הטוקבסקיסטים באשר הם. מאז שעברתי לצד השני של המתרס לפני כמה חודשים באדיבות ynet, התחלתי להבין את הבעיות והסתירות העולות מתנועת הטוקבקיזם. הסתירות שראיתי לדוגמה: א, חלק גדול מהטוקבקיסטים הם נגד טוקבקיזם, ולכן לא הבנתי למה הם מטקבקים. ב, חלק אחר יוצא נגד הצנזורה של האתרים הגדולים בישראל נגד הטוקבקיסטים, אך בו זמנית הם משמיצים את אלה המתנגדים להמשך השליטה של המדיה במידע.

"מהפכת אוקטובר של המאה ה-21"

מעבר לכל הקשיים, ברור לי מעל לכל ספק ש"התנועה הטוקבקיסטית" היא ראשיתה של מהפכה פוליטית וערכית בעלת חשיבות היסטורית. לא במקרה כינו את מהפכת "המדיה החברתית" בכנס היסוד של Web 2.0, שיזם טים אוריילי באוקטובר 2005 בס-ן פרנסיסקו: מהפכת אוקטובר של המאה ה-21.

• ראשית, "התנועה הטוקבקיסטית" היא חלק מתנועה שלא הייתה כמותה מזה למעלה מ-500 שנה מאז מהפכת הדפוס. התנועה החדשה יוצרת תרבות של כתיבה ויצירה, בניגוד לתרבות של קריאה וצריכה פסיבית, שהייתה קיימת ב500 השנים הקודמות.
  
  
• שנית, על אף האגרסיביות הרבה שעולה מהטקסט ומהסב-טקטסט הטוקבקיסטיים, ברור לי שאגרסיביות זו היא חלק מתהליך שחרור אנושי נרחב מתהליך של דיכוי בן מאות שנים. בתהליך דיכוי זה חונכנו לקרוא אך לא לכתוב. חונכנו להאמין שהכתיבה וההופעה בטלוויזיה נועדה לכל מיני "גאונים" כמו חיים יבינים ועמוס עוזים. אך רק עתה אנו מגלים אט אט שגאונים הם בעצם לא יותר מאשר בלוני יחסי ציבור. אנו התמרדנו נגד האילוף הזה ולפתע אנו מוצאים עצמנו כמו חיה שהשתחררה מהכלוב לאחר הרבה שנים והיא שיכורה מהחופש שלה.

השאלה היא מה לעשות לאחר הזעם ולאחר ההנגאובר מהחופש. לשם כך ניעזר בתהליך שפיתח פאולו פריירה לחינוך המשחרר מדיכוי.

פדגוגיה של מטוקבקים

פאולו פריירה פרסם לפני כ-30 שנה את ספרו החשוב "פדגוגייה של מדוכאים" שבו הציג את אחת מהבעיות הפוליטיות-ערכיות של המאה ה-20. לאחר מכן הוא הציג קווים של פתרון בספרו "פדגוגייה של שחרור".

הבעייה היא שלאחר 500 שנות דיכוי עצמי של "ההמון", רובנו גם מאמינים שיש גאונים, כמו שלאחר מהפכת הדפוס, הרוב האנלפביתי המשיך להאמין שאינו מבין את הכתוב בספרים, עד שבא מרטין לותר ובמהפכה הפרוטסטנית נתן את הלגיטימציה לכל אדם להבין את הכתוב ללא הכומר.

אך בעיקר אנו פוחדים מהחופש. אנו כאילו מסתכלים על עצמנו בראי ואומרים בחוסר אמונה-עצמית: "מה, אני באמת יכול לכתוב בעיתון, כמו עיתונאי? מה, באמת אני יכול לכתוב באנציקלופדיה, כמו דוקטור?"

בעלי האינטרס במדיה הישנה, בספרות, במוזיאונים ובתקשורת, משתמשים בפחד האותנטי שלנו ומפחידים אותנו בכל מיני "נו, נו, נו" מאיימים כאלה, ואומרים לנו בהתרסה: מה? אתה היית הולך לרופא שלמד מוויקיפדיה ולא מאוניברסיטה?

בעיה של דיכוי

אנחנו באמת נבהלים מהאיומים הללו בעיקר משום שאנחנו באמת עדיין לא מאמינים שבכל אדם יש משהו מהגאוני. אנחנו רוצים להטיל על מישהו אחר את האחריות למקוריות ולהנהגה. ובפראפרזה על מה שג'וזף קונראד אמר ב"לב החשכה" ניתן לומר "אנו יכולים לצאת מעידן הדפוס ומעידן הטלוויזייה, אך קשה מאוד להוציא את עידן הדפוס והטלוויזייה ממוחותינו ומלבבותינו".

אבל זוהי הבעיה של הדיכוי וזו גם התקווה של השחרור: ההתנגדות לשחרור היא תנאי הכרחי לשחרור של העבד. כולנו נרקסיסטים כשאנו מביטים בגופנו בראי. רק שהראי של נפשנו הוא זולתנו. בהתחלה העבד אינו יכול לחשוב מחוץ למסגרות שהאדון הרשה לו. אבל לאחר שהוא מפנים עוד יותר את "הסטייט אוף מיינד" של האדון, הוא מתחיל לטעום את טעם האדנות והוא מפנים קצת מערכי אדוניו.

בשלב הראשון של ההשתחררות מהדיכוי המודרניסטי של הגאוניזם, הטוקבקיסטים יוצאים נגד הטוקבקיזם ותומכים בגאוניזם. לזה אפשר לקרוא ברוח מארקס "לומפנ-טוקבקיסטים".

שאלת האנונימיות: שחרור מאיומים והסדר הדמיוני

כמו "הפרדוקסים של הדמוקרטיה הייצוגית" שעליהם הצביע קרל פופר בספרו "החברה הפתוחה ואויביה", כך גם הפרדוקסים של הדמוקרטיה הטוקבקיסטית, לא ניתנים לפתרון באופן עקרוני. ניתן רק לצמצם אותם. לכן אי אפשר להשאיר גם אנונימיות מוחלטת וגם חוסר מוחלט של צנזורה, אך גם אי אפשר להחזיר את הקונטרול של העולם הישן של העיתון והטלוויזיה והאוניברסיטה ובית הספר.

האנונימיות משרתת שני ערכים נעלים: שחרור מדיכוי חיצוני ופנימי. הדיכוי החיצוני נובע מהפחד לא מהק.ג.ב. או מהשטאזי כמו בסרט "חיים של אחרים", אלא ממה יגידו עלי במשפחה או במקום העבודה. הדיכוי הפנימי נובע מכך שהמאה ה-21 היא כמו פרפר המצוי בשלבי מטמורפוזה ממצבו הקודם כגולם, שעדיין קשור בקורי הגולם וכנפיו חלשות מדי מכדי להמריא לגבהי הסייברספייס. רוב מיליארד משתמשי האינטרנט עדיין פוחדים מהסדר הדמיוני ומהסדר החברתי.

אין יותר שמאל וימין, יש רק פרו-קונטרול ואנטי-קונטרול: לסיג

פרופ' לורנס לסיג היה בין הראשונים שגילו שהמאה ה-16 הייתה המאה שהמציאה את הקונפליקט בין הכנסייה הישנה (הקתולית) לכנסייה החדשה (הפרוטסטנטית). המאה ה-18 המציאה את הקונפליקט בין הכנסייה באשר היא לבין המדע. המאה ה-20 המציאה את הקונפליקט בין השליטה של המדינה (פשיזם, קומוניזם, ממלכתיות) לשליטה של תאגידים (קפיטליזם). המאה ה-21 המציאה את הקונפליקט בין קונטרול באשר הוא (של המדינה, של תאגידים, של עורכים) לבין חופש. בין הבטן הנפוחה מלהיטים וגאונים, לבין הזנב הארוך שיש בו מקום לכוללללם.

ככל שאני קורא יותר טוקבקים בישראל, אני רואה איך השמאלנים מאשימים את עורכי הטוקבקים בצנזורה מסיבות ימניות, והימניים מאשימים את עורכי הטוקבקים בצנזורה מסיבות שמאליות. טוקבקיסטים יקרים, לא שמאל ולא ימין. זו היסטוריה של המאה ה-20. במאה ה-21, הצנזורה נעשית מסיבות חדשות לחלוטין: טראפיק כפי שקרא לזה דרור פויר.

הטוקבק כמשאב: מניפולציה על אינטליגנציה קולקטיבית לא-מודעת

למה אני אוהב לקרוא טוקבקים וויקים? מאותה סיבה שאני אוהב לשמוע סטודנטים. כל הקורסים שלימדתי וכל המאמרים, הספרים והטוקבקים שכתבתי עד היום, אינם אלא העתקה ממה שקראתי ושמעתי. המחבר מת, יחי הקורא. הבלוגר מת, יחי הטוקבקיסט, בהשראת דבריהם של רולאן בארת ומישל פוקו.

מרושתים, לבלוג המלא