שתף קטע נבחר

שני צדדים לתמונה

"זה היופי של התמונה: שני הצדדים יכולים להגיד שהם שיחקו אותה", אומר עודד בלילטי, הצלם הישראלי שתמונתו מסיקור פינוי עמונה זכתה בפרס פוליצר. "ישראל היא מכרה זהב לצלמים", אומר הזוכה הטרי בראיון ל-ynet

עודד בלילטי עשה היסטוריה. לא רק שהוא הצלם הישראלי הראשון שזוכה בפוליצר, הוא גם זכה לכבוד הנדיר: להיות מועמד פעמיים באותה קטגוריה, או במילים אחרות, להתחרות בעצמו. זאת משום שבלילטי התחרה על פרס קטגוריית החדשות המתפרצות גם כאחד מחברי צוות צלמי AP בארץ על סיקור המלחמה בלבנון וגם כיחיד, על התצלום הבודד מפינוי עמונה, התצלום שזיכה אותו בסופו של דבר בפרס. בכך הוא שבר שרשרת זכיות קבוצתיות בקטגוריה הזאת, שמאז 2001 לא זכה בה צלם בודד.

 


בני משפחתו של פרח טייס במהלך טקס סיום קורס טייס, בסיס חיל האוויר בחצרים, דצמבר 2005 (צילום: עודד בלילטי)

 

מעיון בעבודות של בלילטי ניכר שהוא ניחן ביכולת לעצור את הזמן בעזרת מצלמה, בדיוק ברגעים הכי דרמטיים שלו. הוא לא רק מקפיא סיטואציה, אלא שופך לתוכה דימויים אירוניים. העולם החל להכיר לאחרונה בכישרון שלו והוא זכה בלא פחות מעשר תחרויות צילום בינלאומיות. בעוד יומיים הוא יטוס לאמסטרדם לקבל פרס ראשון בתחרות ה- World Press Photography על אותו תצלום מעמונה שזיכה את בלילטי גם בתחרות World Picture of the Year. בלילטי זכה בארבע תחרויות נוספות על סדרת צילומים שצילם עבור AP באוקראינה, במלאת 20 שנה לאסון הכור הגרעיני בצ'רנוביל. ב"עדות מקומית", תחרות תצלומי העיתונות הישראלית ע"ש ליאור זיו בחסות ynet, זכתה תמונה אחרת שלו במקום השני בקטגוריית חיי היומיום. ובאמצע מאי הוא ייסע לניו יורק, כדי לאסוף את הפרס המרשים מכולם: הפוליצר.

 

"בדרך כלל שולחים כמה תמונות לתחרות. אבל בהחלטה משותפת החלטנו אני ומישהו מניו יורק שזה הג'וב שלו - לשלוח תמונות של צלמי AP לתחרויות - וההחלטה היתה לבחור בתצלום הזה בלבד. זה הצילום היחיד ששלחנו". אומר בלילטי בן ה-28, שמעולם לא למד צילום באופן מסודר.

 

איך אתה מסביר את רזומה הזכיות ההולך ותופח שלך?

 

"בכך שזו היתה שנה חיובית ואנחנו עובדים קשה ונותנים את כל החיים שלנו למקצוע. צלמי העיתונות בארץ נותנים בתמונות כל מה שהם יכולים".

 

אבל אתה זכית, לא שאר הצלמים.

 

"היה לי מזל, הרי יש פה אחלה צלמים. אני מניח שזו תוצאה של הפעלת שיקול דעת נכון. יש לי קולגות שאני לומד מהם המון".

 

יש צלמים שמעניקים לך השראה?

 

"יש לא מעט צלמים שאני מעריך: ג'יימס קווין פרייר, אמיליו מורינטי, אנריק מרטיס. למה? כי הם עורכים טובים ואנשים טובים - מה שהופך אותם לצלמים טובים. צלם טוב זה אדם שיודע לספוג מהר מה שיש מולו, להגיב מהר לסיטואציות ובעצם לזהות תמונה חצי שנייה לפני שהיא מגיעה".

 

אפשר ללמוד את זה?

 

"אני לא חושב, אבל זו מיומנות שאפשר לפתח. ככל שאתה יותר בשטח כך אתה לומד איך להגיב לסיטואציה מסוימת. אני למשל, לא למדתי צילום באופן מקצועי. אלי הרשקוביץ' מ'זום 77' לימד אותי כל מה שאני יודע על צילום מקצועי, שזה להיות קול בשטח, לא להילחץ, וגם איך לבנות פריים, שזה הבסיס והוא הכי חשוב כי עליו נבנה הכל".  

 

איך התגלגלת למקצוע?

 

"למדתי במגמת אמנות בתיכון וידעתי שאני רוצה לצלם, אבל עד שלא התגייסתי ועבדתי בזה ב'במחנה', לא ידעתי באמת מה זאת מצלמה, מה זה ריח של צילום. אחרי השירות הצבאי הגעתי לסוכנות הצילום'"זום 77' שעבדה אז עם 'ידיעות אחרונות'. ב-2002 עברתי ל-AP. כיום אני עובד בעיקר מהארץ ופעם בשנה שולחים אותי למשימה בחו"ל".

 


הופעת מתאבקי סומו בקיסריה במהלך ביקורם בישראל (צילום: עודד בלילטי) 

 

בלילטי הוא תושב ירושלים שהוריו עזבו את הארץ לניו יורק לפני ארבע שנים כדי לנסות את מזלם שם בעסקי המזון. "אבל אני חי ועובד כאן", הוא אומר. בן דודו, דן בלילטי, גם הוא צלם ובכלל משפחתו זרועה בלא מעט אמנים. "המשפחה שלי נגועה באמנות", הוא אומר. הוא הציג תערוכות מצילומיו בעבר ובימים אלה מוצגת בשווייץ תערוכת צילומים שלו שצולמו במשך שנתיים ומתארים את החיים לצד גדר ההפרדה.

 

"אני מצלם לא מעט תמונות שקשורות לסכסוך", הוא אומר. "זה חלק בלתי נפרד מהסיפור ולפעמים העיקרי. ישראל היא מכרה זהב לצלמים. יש פה אירועים גדולים בלי סוף וזה עוזר להביא תמונות חזקות גם בגלל השפע הזה וגם כי אתה לומד מהר מאוד לברור את התמונות האהובות עלייך ועם השנים שחולפות הן מתמעטות כי כל אחד מתבגר מקצועית ומשתפר ויודע לקחת רק את הניצוצות של כל אירוע. אם פעם צילמתי 20 תמונות, באירוע בהתנתקות צילמתי חמש, אבל כולן תמונות שיישארו".

 

מה היה הרגע הכי קשה שלך כצלם?

 

"זה היה בלווייה של חייל שנהרג בפעילות מבצעית. החברה שלו נשכבה על הקבר וזעקה: 'אני כל כך אוהבת אותך, למה הלכת?' זה שבר אותי, וצילמתי בחיי הרבה מאוד מראות קשים".

   

גם הצילום הזוכה מציג סיטואציה של שבר. איך לדעתך תמונה של בחורה נחושה אבל חלשה מול חבורה של שוטרים בשחור משפיעה על תדמית ישראל בעולם? 

 

"היא נראית לי דווקא כבחורה הכי חזקה בעולם. אני לא הייתי עושה מה שהיא עשתה כי היו שוברים לי את העצמות. היא התעלתה על החיסרון שלה והשתמשה ביתרון שלה. הלוואי ולי היה את האומץ לעשות את הדברים שאני מאמין בהם נגד כל הסיכויים. אני עושה הרבה, אבל יש דברים שאני עדיין מונע מעצמי לעשות".

 

מה למשל?

 

"אני לא הולך למשל לצלם בעזה. אני מצלם הרבה פחות בשטחים, בגלל הזהות שלי".

 

מה התגובות שאתה מקבל על התמונה?

 

"חלק אמרו שזו תמונה שמאלנית, אחרים אמרו שזו תמונה ימנית. זה היופי של התמונה: שני הצדדים יכולים להגיד שהם שיחקו אותה. צד אחד אומר 'הנה, היא נלחמה' והצד השני 'כל הכבוד, מפנים מאחזים'".

 

וזה לא ביטוי לפילוג?

 

"התפקיד שלי לא לפרש את התמונה, אני מעדיף תמונה עם שני צדדים".

 

ומהן התגובות עליה בחו"ל?

 

"אותן תגובות. אבל היה מישהו שהתקשר ואמר לי שהתמונה מאוד תנכ"ית: השער והנוף והאבנים. הסביבה שמשהו בה חצי בנוי וחצי לא בנוי. ובאמת יש בתמונה אופי מאוד תנ"כי בעיקר בשילוב שבין הרוח לחומר עם כל העשן מאחורה והאנשים והאדמה, הלבוש של הבחורה והדמויות השחורות".

 

והקהל שעומד ברקע ומתבונן בקרב.

 

"כן. אותו אדם אמר לי שיש בזה משהו שמזכיר את סיפור דוד וגוליית, רק שפה דוד הפסיד".

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
בלילטי. מיומנות שאפשר לפתח
צילום: איי פי
לאתר ההטבות
מומלצים