שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    החברה הגרועה ביותר באמריקה

    איך הפך איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי לחברה השנואה ביותר בארצות הברית? זה מה שקורה כשנלחמים לא רק בגולשים, אלא גם באמנים ובמשלמי התמלוגים

     

    RIAA Sucks – מורידי הקבצים נתקלים בביטוי הזה לא מעט, בעיקר בתוכנות שיתוף ובאתרים המעודדים שיתוף מוזיקה חופשי. עכשיו הביטוי הזה קיבל גושפנקא פומבית, עת ה-RIAA נבחר בסקר של האתר Consumerist לחברה הגרועה ביותר באמריקה. וזה לא מפתיע, כשמסתכלים על ההתנהלות של האיגוד הזה.

     

    RIAA הוא איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי, המייצג 90% מהלייבלים והאמנים בארה"ב. תפקידו הרשמי הוא לדאוג לגביית תמלוגי החברות המקליטות ולרגולציה בכל הנוגע לטכנולוגיה מוזיקלית – למשל, לדאוג שכשממציאים פורמט כמו הקומפקט דיסק, תהיה אחידות אצל היצרנים כך שכל נגן ינגן אותו. עניינים בהחלט חיוביים, אבל זה על הנייר בלבד. בפועל, בשנים האחרונות נדמה שה-RIAA מתרכז בהפחדה יותר מבכל דבר אחר: הצרכן מן השורה מכיר את השם הזה ממסע תביעות ואיומים של האיגוד כנגד גולשים המורידים מוזיקה מהרשת.

     

    אבל גם את זה הוא לא עושה כמו שצריך. מרוב נחישות לתבוע ולהפחיד (במקום למצוא דרך חדשה לגביית תמלוגים, שתתאים למציאות המתחדשת), ה-RIAA מביך את עצמו בשנים האחרונות שוב ושוב. החודש, למשל, הסתבר שה-RIAA רודף בלוגרים שנתנו להורדה שני שירים חדשים של Nine Inch Nails. לכאורה, מדובר בהפרת זכויות. אבל הלהקה עצמה הדליפה את השירים האלה בכוונה, כחלק מקמפיין קידום המכירות של אלבומה החדש, Year Zero. איפה ההיגיון ברדיפה? לכו תמצאו.

     

    כמעט מדי שבוע צץ ברשת סיפור חדש על תביעה נגד ילדה בת 5, סטודנטים אקראיים (כי כמעט בלתי אפשרי לעקוב אחרי השימוש במחשבי האוניברסיטה), אישה שאין לה מחשב, אנשים שמתו וכדומה. בינתיים, רוב התביעות התפוגגו ברגע שהנאשמים השיבו מלחמה, או נסגרו מחוץ לבית המשפט תמורת סכומים זעומים יחסית. התביעות של ה-RIAA מלאות כל כך הרבה פרצות ונעשות בכזו שרירותיות וחיפזון, שאי אפשר לקבל אותן אלא כניסיון עקר להפחדה. הבעיה היא שאף אחד מהגולשים לא באמת נבהל. להיפך, רובם צוחקים. כמה גולשים יצרו תרשים זרימה מדומה שמסביר את תהליך קבלת ההחלטות באיגוד. אם זה לא היה כל כך אמין, זה היה מצחיק.

     

    אם המתקפה כנגד המאזינים עוד מתקבלת איכשהו על דעתכם (לא על דעתי), מה שמוזר יותר הוא שה-RIAA מתעקש לדפוק את כל הצדדים המעורבים, כולל מקור הפרנסה העיקרי שלו (אמצעי התקשורת המשלמים תמלוגים), ואפילו החברות והאמנים אותם הוא אמור לייצג! לפני כמה חודשים סערה התעשייה בארה"ב כשהסתבר שה-RIAA מנסה לשנות את התקנים ולחלק לאמנים פחות תמלוגים. בהחלט שיא חדש. ולאחרונה התעוררה מחאה נרחבת ברשת כשה-RIAA הציע תעריפים חדשים וגבוהים במיוחד לגבייה מאתרי רדיו אינטרנט, החל ב-Pandora וכלה בכל אתר קטן שמשדר מוזיקה הנמצאת בבעלות האיגוד. אם ההצעה תעבור, פירוש הדבר שאתר כמו NPR, רדיו ציבורי מארה"ב, יצטרך לשלם מאות מיליוני דולרים בחודש או פשוט לסגור את שעריו. עדי עליה כתבה כאן ב-ynet על המקבילה הישראלית לעניין, שלא נראית טוב יותר.

     

    בישראל, את התפקיד של RIAA תופסים אקו"ם (שמשרדיו נשרפו לאחרונה בצורה חלקית, ומאז הם בקושי עונים לטלפונים), ופי"ל, הפדרציה הישראלית לתקליטים (שלא עדכנה את חדשות האתר שלה מאז 2003) – שני הארגונים האלה אחראיים על גביית תמלוגים בשל זכויות יוצרים וזכויות מבצעים. גם כלפיהם נשמעת ביקורת רבה בשנים האחרונות, הן מהמאזינים, הן מתחנות הרדיו והן מהאמנים. התביעה של שמרית אור נגד אקו"ם תוביל, כך אפשר לקוות לפי תגובתם, לשינוי בהתנהלות. אם אתם אופטימיים במיוחד.

     

    אם נחזור רגע לארה"ב, נדמה ה-RIAA מתאמץ מאוד, ממש יוצא מגדרו, כדי לדפוק את המאזינים מהם הוא מתפרנס, את האמנים אותם הוא מייצג ואת תחנות הרדיו שמשלמות את התמלוגים. עולה וחוזרת השאלה: את מי, לעזאזל, ה-RIAA משרת, מלבד חשבון הבנק של עורכי דינו? וגרוע מכך: איך הגענו למצב שבו הגוף שאמור לפקח על תחום כל כך דינמי ומשתנה כמו תעשיית המוזיקה הוא מגושם ומיושן מכדי להתעדכן יחד עם המציאות?

     

    אין ויכוח על כך שזכויות יוצרים וזכויות מבצעים הן חיוניות לאמן, ויש לגבות אותן לפי חוק. אבל בעת מהפכה כמו שאנחנו חווים עכשיו, נדמה שהבעיה היא החוק שצריך להשתנות, ומהר. כי בינתיים כולם, אבל כולם, מפסידים.

     

    קריאה נוספת:

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים