סיפורה של חרדה יהודית
כבר שנים שהעיתונאי דניאל בן סימון עוקב מקרוב אחרי היהודים בצרפת. אחרי עשרות טיסות ומאות מפגשים הוא כתב ספר שמנסה להבין מדוע בבחירות הקרובות הם יתמכו, להערכתו, במועמד אנטישמי. ראיון
מחר (א') הצרפתים יבחרו נשיא. הם יצביעו לאחד מארבעת המועמדים במערכת בחירות יוצאת דופן. יוצאת דופן מסיבות רבות: כי אחת המועמדים היא אישה; כי אחד המועמדים הוא בן מהגרים שלא צמח בחממות האליטה המסורתיות; כי לראשונה מדובר על הצבעה מגזרית; ובעיקר כי נראה שההימור הבטוח היחיד הוא שמועמד הימין הקיצוני, ז'אן מארי לה-פן מהחזית הלאומית, הגזען, האנטישמי, יעלה לסיבוב השני, ושזה יקרה בעזרת היהודים.
ספרו החדש של העיתונאי הוותיק דניאל בן סימון "נשיכה צרפתית – סיפורה של חרדה יהודית", שרואה כעת אור בהוצאת "עם עובד", משרטט (ולאו דווקא מסביר) את מצב רוחה של הקהילה היהודית כיום בצרפת. התמונה שעולה אינה קלה ובוודאי לא פשוטה, רווית סתירות ומתחים, אלימות, פחד וחשש.
לפני חמש שנים, כשהביס לה-פן, שסירב בשעתו לגנות את משטר וישי, את ז'וספן הסוציאליסט בסיבוב הראשון, וקיבל 17% מהקולות, צרפת רגשה. היומון "ליברסיון" יצא בעמוד ראשון פשוט: תמונת תקריב של לה-פן ומילה אחת: "לא!". מיליוני אנשים יצאו לרחובות, מניפים את העיתון שהפך לסמל. שבועיים אחר כך, בסיבוב השני, צרפתים משמאל ומימין הלכו להצביע. אולי אפילו חלק מאותם 50% שלא טרחו לעשות כן בסיבוב הראשון. שיראק נבחר לנשיא והפשיזם לא עבר. לא כולם היו מרוצים: "אגיד לך את האמת", אמר יהושע אסוס לדניאל בן סימון, "כל כך רציתי שיבחר. בשבועיים שהיו בין שני הסיבובים לא היו פיגועים נגדנו...הערבים אפילו פחדו לצאת מהבית".
מאז פרוץ האינתיפאדה הנוכחית שרר מתח רב בין הקהילות המוסלמיות והיהודיות. האלימות וההתקפות כנגד יהודים ומוסדות קהילה צמחו בשיעור של מאות אחוזים ביחס לשנים קודמות. הייתה אווירה מוחשית של פחד ברחובות. במקביל שרר גם מתח רב בין המוסלמים ושאר הצרפתים. היו שריקות בוז נגד נבחרת צרפת, ילדות שכיסו את ראשן בצעיף, מהומות בפרוורים והרבה אומללות, עוני ודיכוי. כיום יותר צרפתים, בערך 50%, אומרים שלה-פן משקף את עמדותיהם.
כבר שנים שדניאל בן סימון עוקב מקרוב אחרי היהודים בצרפת, נפגש ומשוחח עמם. כעת הוא כתב על כך ספר שמסביר הרבה, ומבלבל הרבה יותר. C'est la vie.
אז מה קורה שם בעצם?
"על השאלה הזו לא עניתי. אני לא איש אקדמיה ולא מחויב לספק תשובה. רציתי לתאר עולם שאליו נחשפתי כמעט במקרה. ב-2001 הייתי בניס כדי לכתוב כתבה על תיירות קיץ, ומסייה וקנין, יהודי שחי כבר 40 שנה בצרפת, אמר לי בחנותו ש-"כאן אנחנו לא בבית". אז הבנתי שיש סיפור. נכנסתי לחנות במקרה, לקנות מתאם למחשב הנייד, ופתאום נכנסתי לעולם של חרדה יהודית שלא הכרתי. אנשים שחשו בסכנה, בעימות עם המוסלמים, ושהמדינה הפקירה אותם. אנשים שחוששים שהאדמה בוערת תחת רגליהם ודואגים לילדים, שיהיה לאן לנסוע. ולאחר כ-40 נסיעות לצרפת ומאות מפגשים נולד הספר הזה".
מי האנשים שאתם נפגשת?
"לא ראשי קהילות או בעלי תארים רשמיים, אנשים מהרחוב. מצאתי קהילה יהודית במצוקה שבה הערבים והיחסים איתם הם מוקד הזהות. קהילת מהגרים שלמעט הקהילה בארה"ב, הצליחה באופן שאין דומה לו, והיא סובלת מתחושה של ניכור ופחד. קהילה בעלת נאמנות כפולה: צרפתים לחלוטין ועם זאת אוהבים את ישראל ללא גבול. אומרים "אנחנו" ו-"שלנו" כל הזמן, ביחס לארץ, אבל גם על צרפת.
אני כותב בספר על הזעזוע שחשו למחרת הפיגוע בדולפינריום. אצלם היה יום אבל, ונערך טקס זיכרון רשמי באתר הנצחה לנופלים במלחמת העולם השנייה. הם מוכיחים אותנו לפעמים: "אנחנו דואגים יותר מכם" ואפילו: "אתם לא חושבים עלינו כשאתם כותבים, על איך אנחנו נראים מול הערבים", אמרו לי אחרי שביקרתי את ישראל".
לא מוזר הקרע הזה בין הקהילות? הרי הן היו כל כך קרובות, אותה תרבות, אותו מוצא, אותו רקע.
"כן. הם חיו ביחד והיגרו ביחד. בצרפת היהודים הצליחו לצאת מגטאות והמוסלמים נשארו בהם. רבים מהאנשים שראיינתי מציינים בעצב את הקרע הזה. נדמה שיש מעין יריבות כיום בין המוסלמים ליהודים. מצד אחד, למוסלמים נראה שצרפת פתחה את הדלת ליהודים ואותם השאירה מאחור, ושהיהודים הזדרזו לברוח ונטשו אותם. ההצלחה המסחררת של היהודים פותחת פתח לשאלות, שאלות שעשויות לקבל תשובות בעלות גוון אנטישמי. מצד שני, היהודים חוששים שרגשות האשם של הצרפתים כלפי המוסלמים יתורגמו לפגיעה בהם ובמעמדם".
יש כאן תחרות קורבנות: שואה מול קולוניאליזם?
"באופן פרדוקסלי, דווקא היהודים האשכנזים, אותם 10% מהקהילה שיש להם סיבה ממשית, היסטורית, לחשוש, חרד פחות מהמוסלמים ונותר בשמאל. זה עצוב מאוד בעיני שהדו-קיום של המגרב גווע דווקא בצרפת. מדובר בשתי קהילות במשבר זהות שמגדירות את עצמן האחת מול השנייה. שתיהן מרגישות ניכור ושתיהן מוצאות דמויות להזדהות מבחוץ. אין עוד קהילה בעולם שייבאה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן כזה והטמיעה אותו בצורה כזאת. דבר שעולה לעיתים קרובות בספר: המוסלמים מזדהים עם הפלסטינים והיהודים מזדהים עם ישראל. בבית ספר שבו ביקרתי סיפרו לי שאחרי פיגוע היהודים שמים מגני דוד וכיפות, ואחרי חיסול, המוסלמים שמים כאפיות ודגלי פלסטין, ויהודים נמנעים מלבוא".
ואין ביקורת או טינה כלפני ישראל על כך שהיא מלבה את האש? אני זוכר סערות זוטא בפוליטיקה הצרפתית כשציפי לבני רצתה לחלץ משם יהודים, או כששרון הציע לשלוח אבטחה מהארץ.
"לא. שום דבר. 'אנחנו' ו-'שלנו'. אנחנו צריכים להיכנס בערבים, אנחנו צריכים להראות להם מה זה. כאן ושם. זהות גמורה בין המצוקה כאן ושם. היחיד, מבין מאות המרואיינים שהעביר ביקורת, היה ז'אק אטאלי שאמר לי 'אתם משחקים באש. למה אתם מתערבים ומסכסכים. בארה"ב', הוא אמר, 'לא הייתם מעזים להתנהג ככה'".
ואיך צרפת, הרפובליקה, מתמודדת עם כל זה?
"התחושה אצל פוליטיקאים ואינטלקטואלים היא שהרפובליקה בת ערובה בידי שתי קהילות מופרעות. הצרפתים, לפחות האליטה הפוליטית, מזדרזים להביע תמיכה והזדהות עם היהודים. מצד שני, ישנה איזו עייפות מהיהודים שזועקים 'אנטישמיות' כל הזמן. מנגד ישנו קוצר רוח רב כלפי הצרפתים שמוצאם מההגירה, כפי שנקראים המוסלמים. יש תחושה שהם לא מנסים ולא רוצים ויש פחד גדול מהרחם המוסלמי ומהסכנה שהוא מהווה לערכי הרפובליקה. זה מתאזן מול ההבנה של כוחם האלקטורלי והבנה עדינה יותר של המצוקה שבה הם שרויים".
"בצרפת, שבה קהילתיות נתפסת כדבר שלילי ביותר, היריבות הזו מחייבת את הצרפתים לבחון מחדש את המודל הרפובליקני ובאופן מסוים להישיר מבט אל הבעיות שלהם. מערכת הבחירות הזאת היא דוגמה מצוינת: לראשונה בתולדות צרפת מדברים על הצבעה קהילתית, מגזרית, לא צרפתית. הרצון הכללי של רוסו מת בבחירות האלה והצרפתים מבינים שיש צורך במודל חדש. על רקע זה סרקוזי הציע להקים משרד חדש בממשלה: המשרד לזהות לאומית וקליטה".
היהודים יצאו מדעתם?
בספר מביא בן סימון את דבריהם של ז'אק אטאלי, שהיה ראש לשכתו של מיטראן, ועורך הדין היהודי גיום וייל-ריינאל, שטוענים שהכל פסיכוזה, שהיהודים יצאו מדעתם. הטענה הזו לא צמחה יש מאין: היהודים הם סיפור הצלחה בצרפת. אין תחום חיים שבו הם לא נוכחים. אמנם יש הצקות של פרחחים עניים ומושפלים, אך אין פוגרומים ואין העלמת עין של השלטונות, אפילו שיראק יורד לרחוב להפגין כשזה קורה. אז מדוע הצרפתים קונים בתים בארץ ומרגישים שבצרפת הקרקע בוערת? "בבית הספר שבו ביקרתי סיפרו לי התלמידים שאין אחד שלא הותקף ושהם מפחדים", אומר דניאל בן סימון, "אני מסכים שהם מגזימים: לא כל הוא גרפיטי אות לאנטישמיות הגואה ולא כל עימות הוא פוגרום. מצד שני, הם מפחדים, כמו רבים אחרים בצרפת, והפחד אמיתי".
"צרפת משתנה", מוסיף בן סימון, "היא נעשית דומה יותר לנו. מהרפובליקה השוויונית הם הופכים לפדרציה של שבטים על בסיס מוצא ודת. והדרישה הצרפתית להיות צרפתי-יהודי ולא רק יהודי בצרפת קשה עוד יותר היום. זה מה שדורשים אטאלי ווייל-ריינאל מכולם: שיהיו יותר צרפתים ופחות אחרים. אני מבין את המצוקה ומזדהה עמה. לכן לא רציתי לתת תשובה בספר. אני לא יודע מי צודק. אני עצמי קרוע בשאלה הזאת, השאלה של איך נכון לחיות עוד פתוחה אצלי. בעיני, אטאלי שרואה בכל טירוף ומי שרואה שואה בכל מקום, הם שני קטבים של אותו סיפור יהודי ישן. קיוויתי שיהדות המגרב תגשר על הפער בין העמדות, אבל לא, הם פשוט נסחפו לתוך אותו משחק תפקידים".
וניחוש לסיום: מה יהיה ביום א'?
"הכול פתוח. אני אפילו לא רוצה לנחש. ההערכות הן שהימין יתחזק מאוד. המהומות היו טראומה קשה והימין, ובמיוחד לה-פן, זכו לאישור מחודש לעמדותיהם בעיני הציבור. מצד שני מעריכים שהמוסלמים יתגייסו לבחירות האלה ויפילו את סרקוזי, שנוא נפשם. אבל צריך לזכור שסגולן רויאל היא אישה וזה עדיין משחק לרעתה בציבור הצרפתי והיא עשתה טעויות רבות. הקול היהודי ילך בכל אופן לסרקוזי ולה-פן".
לפנייה לכתב/ת 
