מדינת כל מצורעיה?

האם הפכה מדינת ישראל, בפרוס יום העצמאות ה – 59 'למדינת כל מצורעיה'? לדעת רחל המשוררת אולי כן.

מבוא קצר: פרשיות השבוע; 'תזריע ומצורע' עוסקות במצורע, שנדבק במחלת העור המסתורית (שאיננה הצרעת של היום) ובצורך לשלוח אותו מחוץ לחומות העיר לגור בבידוד מדכא. הפטרת השבת מספרת את סיפור המצור הנורא שהטיל צבא ארם על העיר שומרון. הרעב בעיר היה כה כבד עד כי ראש של חמור! נמכר ב–80 מטבעות כסף. והנה אלוקים הטיל פחד שווא במוחם של חילי ארם הצרים על העיר, כאילו צבא גדול עומד לתקוף אותם. הם נטשו את המצור ואת המחנה בבהלה תוך שהם משאירים את כל הציוד שלהם, כולל אוכל כמובן. ואז, ארבעה מצורעים ששהו בבידוד מחוץ לחומות העיר, הבחינו בנעשה, ובישרו לתושבי העיר שהמצור הוסר, ויש אוכל לרוב אל מחוץ לחומות.

והנה על כך כותבת רחל המשוררת, שיר, שבו בין השורות הבאות:

אם מפי מצורע היא תבוא.

אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור

אור ליום בשורה הגדול"

ועכשיו בעברית פשוטה, רחל המשוררת הגדולה, קובעת שהיא דוחה את בשורת הגאולה אם היא באה מפיהם של מצורעים. היא קובעת שהיא אפילו מעדיפה למות מרעב המצור במקרה כזה. שירה של רחל מסוכן עד מאד בעיני , משתי סיבות. האחד; רחל מאמצת את המסורת האפלה של ימי הביניים הרואה במצורע תת-אדם שראוי להטילו ב'ספינות מצורעים' ולשלוח אותו ל' איי מצורעים' לכל חייו.

הסיבה השנייה נעוצה בשאלה מיהו 'המצורע' אליו מתכוונת רחל? פוקו, הוגה הדעות החשוב, לימד אותנו שהמצורע הוא ה'אחר'. המצורע של 'עידן התבונה' הוא 'המשוגע' אותו כולאת החברה המערבית בבתי חולים לחולי רוח.

אך ישנם 'אחרים' המפחידים אותנו עוד יותר מחולי הנפש, והנה רשימה חלקית: כשאני קורא את תיאור 'המתנחלים' בעיתוני השמאל אני רואה את לנגד עיני את מצורעי רחל המשוררת. 'מתנחלי חברון' הם בכלל, המצורעים שבמצורעים. הם 'פאנטים' , 'זוללי פלסטינים לתיאבון'. ומנגד, 'השמאלנים' בעיתוני הימין הם שוב המצורעים האולטימטיביים, הם 'בוגדים', 'אנטי ציונים', 'גיס חמישי'. 'החילוניים' בשיח החרדי, הם 'חומרניים' 'חוטאים' 'נגועי ניאוף וסמים'. ו"החרדים" בתקשורת ה'חילונית' הם 'משתמטים', 'נצלנים', 'טפילים' ו'פרימיטיבים'. 'הרוסים' הם בכלל 'לא ישראליים'. "הציונות הדתית" היא 'ימנית קיצונית' , 'משיחית' , ו'לא דמוקרטית'. "הערבים הישראליים" הם בעצם 'נגד המדינה', 'חותרים תחת קיומה של המדינה' וכן הלאה.

האם לאחר 59 שנות קיומה של מדינתנו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות "מדינת כל מצורעיה"? אנחנו עדיין מחכים "ליום הבשורה הגדול" של שלום, בטחון, זהות יהודית-ישראלית, צמצום פערים כלכליים, שגשוג ועוד כל מיני איחולים טובים. האם נסרב לשתף את 'האחר'/המצורע' במאמץ לקדם את 'יום הבשורה'? והאם לא הגיע העת שננסה לרקום יחד, חלום משותף.

אבל בשביל לרקום 'חלום משותף' צריך לעבוד על שתי משימות: להכיר בחיוניותו של ה'אחר' למרקם הכללי, ובצורך להוריד ממנו את הצרעת שבו. אפשר וצריך להתווכח , ואפילו בלהט, אבל עלינו לבטל את הדמוניזציה של 'האחר'. וכן, להכיר בעובדה, שאת 'יום הבשורה' נביא כולנו יחד, ולשם כך צריך להתחיל לדבר ולמצוא את המשותף, ולא רק את המפריד.