בכל פעם שהיא מסתכלת עלי, יוסי מת לה מחדש
התפללתי שזאת טעות, שיש בבית ההוא עוד משפחת כהן. אבל ידעתי שזה סתם ניסיון להדחיק את העובדה שאני צריך להתייצב בבית של אהובתי ולבשר לה ולמשפחתה שאחיה יוסי, בן ראשון אחרי שלוש בנות, נהרג בתאונת אימונים. סיפור
אני לא יודע אם זה היה היופי שלה, או ניצוצות הקסם האישי שהרעיפה לכל עבר בלי אבחנה, שגרמו לכולם להתפעל ממנה כל כך. ראיתי שגם החברים שלו די מוקסמים ממנה, ושהחברות שלהם מתחילות לקנא. שמעתי אותן מקרקרות שהיא בכלל לא כזאת יפה, סתם אחת שחושבת את עצמה.
כעבור שנה, כששמעתי שנפרדה מהחבר שלה, עשיתי את מה שאני לא נוהג לעשות - התקשרתי אליה. אמרתי לה שהיא לא מכירה אותי, ושבדרך כלל אני לא אחד כזה שמתקשר לבחורות שאני לא מכיר, אבל התמונה של אותו הערב לא יצאה לי מהראש עד היום. סיפרתי לה מה היא לבשה ואיך היא רקדה. זכרתי כמעט כל תנועה שלה.
היא צחקה ואמרה לי שהיתה קצת שיכורה, אבל למען האמת זה סתם תירוץ, כי גם כשהיא לא שותה היא קצת הזויה, ושאני צריך לדעת את זה מראש, כי יש כאלה שזה קצת מלחיץ אותם.
חשבתי שאולי אם אראה אותה מקרוב, אגלה מה הטריק
אמרתי לה שאין לי שום בעיה עם משוגעות (אני מכיר כמה כאלה), ודווקא זה מה שהכי הדליק אותי אצלה. אז נפגשנו באיזה בית קפה, דיברנו שעות. הקסם שלפני שנה כישף אותי נשאר, ולא התפוגג גם אחרי שעתיים. חשבתי שאולי אם אראה אותה מקרוב, אגלה מה הטריק שלה. אבל לא גיליתי כלום. האמת שבכלל שכחתי לבדוק, הייתי כל כך מרוכז בה, עד שלא זכרתי לשים לב איך זה קורה. פשוט התמכרתי לשירי.
הלכתי הביתה ולא יכולתי להירדם. האדרנלין זרם לי בגוף כמו משוגע, כאילו אני אחרי קפיצת בנג'י. חשבתי עליה שעות. היא היתה הודיני, הקוסם הגדול, ואני הייתי הארנב המכושף שיוצא מהכובע, מבוהל בגלל כל הקהל. הרגשתי כמו בסרט, הייתי בעננים.
יצאנו איזה שלושה חודשים, ואז קראו לי למילואים. התייצבתי בקצין העיר כמו תמיד, לבוש במדים מעומלנים ובכומתה חדשה, כאילו הרגע יצאתי מהבקו"ם. הגעתי לקבל תדריך, ואז את פרטי האירוע.
בהתחלה חשבתי שאני חולם, שאולי בעוד רגע אתעורר. אחר כך חשבתי שזאת בדיחה לא מוצלחת של אחד הסדירניקים. אחר כך התפללתי שזאת טעות, ושיש בבית ההוא עוד משפחת כהן. אבל בעצם ידעתי שזאת סתם מחשבה נואשת, ניסיון להדחיק את העובדה שאני צריך להתייצב בבית של האהובה שלי, ולבשר לה ולבני משפחתה שאחיה יוסי נהרג בתאונת אימונים בצבא.
נשענתי אחורה על הכסא, מנסה להסדיר את הנשימה ולחשוב איך אני בדיוק עושה את הדבר הבלתי אפשרי הזה. ניסיתי לשכנע את עצמי שיותר טוב שמישהו מוכר ידפוק להם על הדלת בשתיים בלילה, כי ככה לפחות זהבה, אמא של שירי, לא תתעלף כשתביט בעינית ותראה חיילים במדים עם דרגות בדלת. אבל ככל שחשבתי על זה יותר, במקום להשתכנע התחלתי לבכות.
בכיתי כמו ילד קטן, התמונות רצו לי בראש. אבא שלה, עזרא, העיראקי הגאה, בטח אפילו לא יבכה, אבל ימות מבפנים, יבכה בתוך-תוכו ככה, בשקט, בדמעות של דם ושל כאב בלתי נתפס. אולי הוא אפילו יקבל התקף לב. הוא כבר לא צעיר, ותמיד ראיתי לו בעיניים שהוא שומר הכל בפנים עמוק בלב, לא אומר מילה, רק סובל וסובל. אולי עכשיו זה יהיה הסוף, הוא לא יוכל יותר לשמור בלב, כבר לא יישאר מקום לכאב הגדול הזה.
הבן הראשון אחרי שלוש בנות
יוסי היה הנשמה שלו, הבן הראשון אחרי שלוש בנות. כשהוא נולד, עזרא עשה חפלה, הזמין את כל החברים מהעבודה, שחט כבש: סוף-סוף נולד לו היורש. זהבה הכינה מעמולים ועוד כל מיני דברים מתוקים, והם חגגו כל הלילה, וזה עוד היה לפני חגיגות הברית, שם בכלל עשו הפקה שלמה.
בברית, כשיוסי התינוק בכה, אמרה לו זהבה שאחרי שלוש נסיכות מקסימות הגיע הזמן שיהיה גם נסיך. עזרא חיבק אותה חזק ודמיין איך הוא ויוסי ילכו יחד למשחקי הכדורגל בכל שבת, לראות את הפועל תל אביב ואיך ישחקו ביחד כדורגל בשכונה, ואיך הוא יעשה ממנו כוכב.
כשיוסי גדל, הוא לא כל כך אהב כדורגל, אלא העדיף דווקא לשחק במחשב או לקרוא ספרים. הלב של עזרא קצת נשבר כשיורש העצר אמר שהוא רוצה לוותר על החוג לכדורגל ומעדיף ללמוד לנגן. אבל כשיוסי התגייס והתקבל לסיירת, עזרא היה מלא גאווה. לטקס הסיום של הטירונות, כשכל ההורים הגיעו, לבש חליפה. כששרו את התקווה עמד בדום מתוח. אחר כך יוסי יצא לקצונה, וכשחזר הביתה בפעם הראשונה, עזרא לקח אותו לסיבוב בשכונה. הוא הראה לכולם את הגבר שלו, הקצין בסיירת, והיה כל כך גאה.
ועכשיו לך תגיד לעזרא, אבא של שירי, שיוסי נהרג. איך אפשר? מה אומרים? איך מסבירים לו שבבת עינו, הגאווה שלו, הנסיך שלו, איננו?
ניגשתי לקצינת העיר וביקשתי שמישהו יחליף אותי. היא אמרה שלא מתאים לי לברוח מדברים ושאלה מה קרה לי. הסברתי לה את העניין, אבל היא אמרה לי שאין ברירה, כי בתאונת האימונים הקטלנית הזאת נהרגו עוד עשרה לוחמים, וכל הצוותים כבר בחוץ. ביקשתי לפחות להתחלף עם מישהו, אבל היא ענתה לי באמפתיה שהיא ממש מבינה אותי, אבל לצערה אין ברירה, ובמקרי חירום כאלה צריך להתעלות מעל לקשיים ולבעיות.
חמש נקישות של מוות - אחת לכל בן משפחה
בלית ברירה ובלב כבד, מצאתי את עצמי בשלוש לפנות בוקר, סהרורי ומבולבל, צועד לכיוון השער של בית משפחת כהן, גורר את רגליי שנלחמות בי, שממאנות להתמודד עם הרגע הבלתי אפשרי. דפקנו על הדלת, אני, קצין העיר ועוד שני חיילים. שתי נקישות ואחריהן עוד שלוש נקישות, חמש נקישות של מוות – אחת לכל בן משפחה. נקישה לשירי, נקישה לעזרא, נקישה לזהבה ושתי נקישות לשתי האחיות של שירי.
ראיתי את העינית משחירה מצידה השני של הדלת, ואף על פי שעמדתי בדיוק מולה, זהבה שאלה בקול רועד: "מי זה?" עניתי שזה אני עם כמה אנשים, ושאנחנו רוצים לדבר איתה.
ואז השתררה שתיקה. עברו כמה שניות שנראו לי כמו נצח, ומהצד השני היתה דממה. אחרי כמה דקות החל המנעול להסתובב ביבבה והדלת נפתחה. מאחורי זהבה עמדו כל בני המשפחה בעיניים פקוחות לרווחה. שירי ואמא שלה עמדו מחובקות, ועזרא נשען על קיר הכניסה. האחיות של שירי עמדו מאחור.
שירי לא חיבקה אותי. היא אפילו לא התקרבה אלי, כאילו אני נגוע באיזו מחלה שעוברת במגע. היא רק הביטה לי לתוך העיניים, מחפשת תשובה. התפללתי שהיא לא רואה בעיניים שלי את מה שקורה אצלי בפנים, את הלהבות ששורפות לי את הלב בכאב עמוק. אני צריך להיות חזק, אמרתי לעצמי, אחרת זה ישבור את כולם.
אני לא יודע אם זה באמת היה היום הכי קר בשנה, אבל זה מה שהרגשתי. הקור היה פשוט בלתי נסבל. עזרא הזמין אותנו פנימה. אחד החיילים ניגש למטבח כדי להביא מים ושאל איפה נמצאות הכוסות. עניתי לו שבמגירה השנייה. הכרתי כל כך טוב את הבית הזה ואת האנשים האלה, ופתאום הרגשתי שאני סתם עוד חייל, נציג של המוות.
התחלנו להסביר להם מה קרה. על התאונה, על המסוק שהתרסק. אמרתי שיש עוד הרוגים, כאילו שיש בזה איזו נחמה. קצין העיר אמר להם שהם מתו מות גיבורים בדרך לפעילות. ואז שירי התחילה לצחוק. כן, לצחוק, ככה, בלי להפסיק, עד שדמעות נקוו בעיניה, והצחוק המטורף הפך לבכי קורע לב.
שירי קברה את פניה בכרית. האחיות של שירי עטפו אותה בחיבוקים, זהבה חיבקה את רגליהן הרועדות של בנותיה, וכולן בכו יחד. רק עזרא שעמד בפינה לא בכה. פניו היו אדומות, והוא לא הוציא הגה. לאט-לאט אחז מין רעד פנימי בגופו, והוא התחיל להתנדנד כמו לולב ואז צנח על הרצפה הקרה והתעלף.
למחרת התקיימה ההלוויה. הגיעו חיילים מכל היחידה, החברים שלו מהכיתה, החברות של האחיות שלו, המורים וכל השכונה. הגיעו אפילו ראש העיר וכמה חברי כנסת. כשהטמינו את הארון באדמה, אבא של שירי צרח: "אל תלך! אני בא איתך! אל תסגרו עליו, אל תשימו עליו את החול הזה, חלאס!" הוא רץ אל החיילים, עוצר אותם בגופו, לוקח מהם את שקי החול. "די, חלאס! אל תשימו את זה עליו! כשהיה קטן היה מפחד מהחושך, די, די, יוסי שלי, אל תלך!"
אני וקצין העיר ניגשנו אליו. הדמעות שעמדו לי בגרון איימו לחנוק אותי, לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. חיבקתי אותו. לחשתי לו, מתאמץ לא להתפרק: "די, זה נגמר, תן להם לעשות את מה שצריך".
"גיבור... יוסי שלי היה גיבור, כולם קינאו בי, איך היה בא עם הכנפיים והכומתה. גיבור ישראל, יוסי שלי", אמר וחיבק אותי חזק, נאחז בגופי כאילו חייו תלויים בי.
ישבתי איתם כל השבעה. שירי לא הביטה בי אפילו פעם אחת. חשבתי שהיא תירגע ושהכל יהיה בסדר, אבל כל הזמן פחדתי שיחד עם יוסי הלכה גם שמחת החיים של שירי. אחר כך ניסיתי להחזיר את שירי לשיגרה. יצאנו כמה פעמים. היא אף פעם היא לא הסתכלה לי בעיניים.
שאלתי אותה למה היא מתנהגת ככה, אז היא אמרה לי שהיא מנסה לשכוח, ושכל פעם שהיא מסתכלת לי בעיניים זה מזכיר לה את המוות ואת יוסי. בכל פעם שהיא מסתכלת עלי, יוסי מת לה מחדש. נפרדנו בכאב גדול. שנינו בכינו, ואני לא ידעתי אם היא בוכה בגללי, או בגלל יוסי.
אחרי שנה ראיתי אותה באיזו מסיבה. הבטתי בה מרחוק והתלבטתי אם להתקרב. ראיתי אותה צוחקת, רוקדת כמו משוגעת כמעט כמו אז, בפעם הראשונה.
