יום שישי בקרית שאול: "המקום הזה שואב אותך"
עבור משפחות רבות ההתייחדות עם יקיריהן שנפלו היא צורך כמעט יומיומי וכאשר מתאפשר הדבר, גם ביקור בבית העלמין. "כל הגננים כאן מכירים אותי, חלקם כבר מתו עם השנים", מספרת אורה, אם שכולה שהגיעה לקרית שאול. משה מספר על הקושי שבהתמודדות עם תמונות הבן: "אני ישר עובר עם הראש לטלוויזיה ורואה כדורגל או כדורסל כדי שהוא יעזוב אותי כי זה חונק אותי"
בית הקברות הצבאי בקרית שאול מלא בדרך כלל בימי שישי בבני משפחה וחברים שמנצלים את היום החופשי כדי לבוא ולפקוד את קברי יקיריהם, אבל דווקא אתמול בבוקר (ו'), לקראת יום הזיכרון, היה המקום שומם יחסית. בין אלו שכן הגיעו היו המשפחות שמקפידות על המסורת כבר שנים, מכורך ההרגל ומתוך הצורך הטבעי לשמר את הזיכרון. אחת מהן היא אורה אבינועם, פנסיונרית שהגיע לקרית שאול להתייחד עם בנה גל ז"ל, שנהרג מאש מחבלים ברצועת עזה בשנת 1971.
מזה 36 שנה מגיעה אורה לבית הקברות באופן קבוע. "זה שיגעון איך שהמקום הזה שואב אותך", היא אומרת תוך כדי השקיית הפרחים שצומחים מעל חלקת הקבר של בנה. על הריטואל הקבוע היא מספרת: "יש לי באוטו משפך ובכל פעם שאני מגיעה אני משקה את העציצים. כל הגננים שכאן מכירים אותי וחלקם כבר מתו עם השנים. גם מוכר הפרחים בכניסה מכיר אותי כבר 35 שנה. הנה עכשיו לקחתי ממנו מזמרה כדי לסדר פה את הפרחים".
אורה, ילידת ירושלים, זוכרת את המלחמה ב-1948 ואת המצור שהיה אז על העיר. כמה שנים לאחר מכן נולד בנה גל וגם היא הרשתה לעצמה להיות אופטימית, כמו כל ישראלי. "אמרתי אז שעד שהוא יגדל בטח ייגמרו המלחמות. אני שומעת את זה כל השנים וגם עכשיו אבל לצערי אין סוף למלחמות ועם השנים זה רק נהיה יותר גרוע". לאחר מות בנה, מספרת אורה, היא מצאה את יומנו של גל, בו כתב: "אני אמות צעיר. אלה ההולכים בראש הם המתים ראשונים".
בני הזוג טנצר בקריית שאול. נעצבים נוכח המציאות (צילום: דלית שחם)
מאז ועד היום נזכרת אורה ברגעים שלאחר מות בנה. לדבריה, כל חייל שנופל לוקח אותה אחורנית לאותו רגע שדפקו על דלתה ומסרו לה את הבשורה המרה. "שני אנשים מבוגרים, בני למעלה משבעים, עמדו בדלת ולא ידעתי מה הם רוצים. התמונה הזאת חוזרת לי כל הזמן כי לא תיארתי לעצמי שגל נפל. חשבתי שבעלי מת, שאבא שלי מת, ועשיתי תיכף חושבים איפה כל אחד מהם היה באותו בוקר של יום שישי".
הידיעות על החיילים שנהרגו במלחמת לבנון השניה לא נתנו לה מנוח. "אי אפשר היה לדבר איתי בזמן המלחמה, כל חייל שנפל מצולם אצלי במשבצת בראש. אני ישר חושבת מה עובר על ההורים שלו, איך הם ממשיכים לחיות, יש כאלה שלא המשיכו לחיות, יש כאלה שהתאבדו בבית הקברות".
בלילה בו מת גל חלם אביו - יצחק אבינועם, שהיה מפקד האצ"ל בירושלים – כי מישהו מכוון אליו רובה ויורה בראשו. "בארבע וחצי הוא נתן צעקה והתעורר. זה כבר קרה לו בעבר שהיו לו סיוטים, הוא גם עבר כמה מלחמות, היה באצ"ל והבריטים הגלו אותו לקניה, אבל כשהערתי אותו הוא אמר לי שבחלום ירו לו במצח. אם לא היינו שני אנשים הייתי חושבת שזה סיפור הזוי".
"אין יום ואין לילה שאני לא רואה אותו מולי"
באזור אחר בבית העלמין ישבו ליד קברו של בנם הבכור משה ומוסיה טנצר. הבן, בוריס ז"ל, נהרג בתאונת דרכים כששב משמירה בגבול הצפון בשנת 1974. "33 שנים אנחנו באים לפה, למרות שלאחרונה אנחנו עושים זאת בתדירות פחות גבוהה", הם אומרים כשהם מלווים בבנם מוטי, שהיה בן 24 כשאחיו הגדול נהרג.
מוסיה מספרת שכל יום היא נזכרת בבנה: "יש תמונות שלו בבית ואנחנו רואים אותו כל הזמן. אני מסתכלת על אחת התמונות ומתחילה לדבר איתו". האב משה רואה את התמונות ומנסה לא להישאב לתוך המרה השחורה: "אני ישר עובר עם הראש לטלוויזיה ורואה כדורגל או כדורסל כדי שהוא יעזוב אותי כי זה חונק אותי. לאבד ילד זו צרה גדולה לכל החיים, עד שאתה לא סוגר את העיניים זה לא עוזב אותך".
"אין יום ולילה שאני לא רואה אותו, שאף אחד לא יידע כמה זה כואב כשמאבדים ילד", מוסיף האב. "הוא היה ילד מסודר וטוב, מה יכול להיות יותר קשה בשביל בן אדם מלאבד בן. אנחנו חיים בשביל הילדים, עד היום ככה. לבן השני יש שלושה ילדים ואנו חיים בשבילם".
למרות מות בנם, לא מתחרטים בני הזוג על שעלו ארצה מרוסיה ואף רואים בגיוס לצבא חלק חשוב מההוויה הישראלית. "בחו"ל היינו כמו כלבים, לכלב היה יותר כבוד מאיתנו. היתה שם אנטישמיות נוראה. אין לנו מקום אחר מלבד ישראל. גם כשהיתה לנו הזדמנות לעבור לארצות הברית, לפני שבוריס מת, הוא אמר שהוא נשאר פה אפילו אם אנחנו נעבור לשם".
משפחת טנצר חשה צער על המשך המלחמות ועל כך שאין בעם אחדות ואחווה בין האנשים. "כל יום יש לנו חיילים שנופלים ולא רואים את הסוף", אומר האב. "אין אחדות בעם, זה אוכל אותי, לא באתי לפה כדי להצטרף לאחת המפלגות, באתי בשביל הדגל. הלוואי שיהיה לנו טוב."
