יש אצלנו מישהו בעבודה, מה אכפת לך, תנסי...
ה"תנסי" האחרון היה יבש כמו הנגב, דייט שלם של חפירות בשכל. ה"תנסי" הנוכחי זה משוגע על חפירות ארכיאולוגיות, ארכיטקטורה, אדריכלות ביוון העתיקה... "לא רוצה אמא, אני לא בתקופה עכשיו"
"תגידי, את חושבת שאת לבד כאן ביקום? חמודה שלי, יש לי חדשות בשבילך. את לא נשארת צעירה".
"טוב, בסדר אמא".
בפעם המי יודע כמה כבר שמעתי את הנאום הזה, כמו תקליט שבור. ועכשיו, אחרי שאמיר תקע אותי ואז נעלם, זה לא היה בדיוק הטיימינג המוצלח.
אבל אין מה לעשות. הפולניה לא תמצא מרגוע לנפשה עד שאחרון ילדיה יעמוד תחת החופה ויעלה את ירושלים על ראש שמחתו.
מאותה ארוחת ערב לא היה לי שום סיכוי להבריז. צילצול הטלפון שקטע באותו בוקר באכזריות את שנתי ונראה מאיים מתמיד הודיע לי באופן מפורש שהפעם כולם מגיעים.
בעוד אני עושה את דרכי לכיוון המטבח, לעבר הקומקום החשמלי, אמא כבר נשמעה ערנית במיוחד: "מה, את עדיין ישנה? אין לך סידורים? יום שישי היום!"
כן, יום שישי. עד שסוף סוף אפשר להישאר עוד קצת במיטה בלי למהר לשום מקום. "לא, לא. אני כבר ערה. רק הקול שלי עדיין לא התחלף".
"טוב, את זוכרת הערב, כן?"
"בטח שאני זוכרת. רגע, מה מה בדיוק?"
אמא נאנחת. אני כבר עברתי ממצב של שיתוק שינה למצב של ערות מוחלטת. "בטח בטח, לא שכחתי. ב-20:00 נכון? אני אגיע".
"יופי. כן בשמונה, ותשתדלי לא לאחר הפעם?!"
הגעתי בשעה הייעודה. הבית הדיף ניחוחות נעימים, והשולחן כבר היה ערוך ועמוס כל טוב. בעוד אני מוזגת לי כוס יין ושולחת ידי לעבר מרכז השולחן, שם מונחות קציצות הפראסה שממיסות את ליבי, אמא בדיוק מסתובבת (שיט, המרפי הזה! אם אני אתפוס אותו יום אחד!!!)
"את לא יכולה לשמור את הידיים שלך לעצמך?"
"אמא, נו, עוד אין כאן אף אחד".
"מה זה משנה בכלל? אני אומרת את זה בשבילך, בגילך נראה לי שכבר הגיע הזמן לדעת כללי ונימוסי שולחן. או שמא כשלתי בחינוך שלי".
אמא מתכוננת להסתובב, אבל אז היא חוזרת בה, מסתכלת עליי לרגע, בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. "מה זה? תגידי לי, הפסקת לאכול?"
"לא", אני עונה נחרצות.
"תראי איך את נראית!"
"אני נראית בסדר גמור. מה עכשיו? איפה הבן הגדול שלך ואשתו?" אני מנסה להחליף נושא.
"הם אוטוטו כאן".
"ברור".
בעוד אני תוהה על המוסר הכפול, למה להם מותר לאחר ולי לא, אמא כבר מושיטה לי סיר, ואני מבינה שהשעה שמונה היתה כנראה רק בשבילי. "את שומעת? יש אצלנו מישהו בעבודה..."
אוי לא... אין לאן לברוח. "איש מחשבים או משהו, נורא נחמד. וחתיך שחבל על הזמן!!! את לא מבינה!" (הכי מפחיד זה כשאמא שלי מנסה לדבר כמו צעירה) "אני אומרת לך, פשוט מקסים. אמרתי לו שהוא חייב להכיר את הבת שלי. מה אכפת לך, תנסי!"
הנה התחלנו עם התנסי הזה עכשיו. ה"תנסי" האחרון היה יבש כמו הנגב, דייט שלם של חפירות בשכל. ה"תנסי" הנוכחי משוגע על חפירות ארכיאולוגיות, ארכיטקטורה, אדריכלות ביוון העתיקה, ארכיטקטורה ים-תיכונית מסורתית.... "לא רוצה אמא, אני לא בתקופה עכשיו".
"בסוף תשארי לבד, זה מה שאת רוצה?"
כשחבר משדך לך:
על החיים ועל המוות
גבי חביב
אמרתי כן, ואפילו לא שאלתי איך היא נראית. גם לזה יש הסברים שלא תמיד תואמים את המציאות. אם הוא אומר שהיא חמודה, היא מכוערת. אם הוא אומר שיש לה לב טוב, היא שמנה. אם היא מקסימה, לא הייתי נוגע בה בקרן לייזר. אם היא מלאה במקומות הנכונים, כל המקומות נכונים והכל מלא עד אפס מקום. אם יש מה לתפוס - אתה רוצה לתפוס מונית הביתה
"נו, ומתי את בדיוק בתקופה? תגידי, את חושבת שאת לבד כאן ביקום? חמודה שלי, יש לי חדשות בשבילך. את לא נשארת צעירה".
אמא ממשיכה להעביר לי סירים לשים על השולחן, מפיות, רטבים. השעון לא זז. נו כבר, איפה הם?
"ותגידי, מה עם הבחור הזה שיצאת איתו, נו, איך קראו לו? נועם? מאור? הוא היה מאוד נחמד, מה רע בו?"
"הוא היה משעמם, אמא" (אני לא מאמינה שאני נגררת לשיחה הזאת שוב).
"משעמם אה? בסוף תשארי לבד, זה מה שאת רוצה?"
"די אמא, תעזבי אותי. אין לי כוח לזה עכשיו".
"נו, ומתי בדיוק יש לך כוח? רק סטודיו סטודיו כל היום. איך בדיוק תכירי בחורים אם את תקועה שם כל הזמן?"
"טוב, בסדר. מה הטלפון שלו?"
מצד שני:
כשאמא שלי ראתה את לילך, היא החווירה
גבי חביב
חשבתי שלחץ הדם שלה נפל לרצפה והיא על סף התמוטטות. וזאת האמא שרק אומרים לה שהכרתי מישהי, והיא כבר מכינה ארוחת ערב. כל הנסיונות להסביר לגברת הראשונה שאני יוצא עם הבחורה רק שבועיים ושכבנו רק ארבע פעמים - לא הועילו
"זה לא קשור בכלל". התחלתי לאבד סבלנות. אני כבר רואה איך לא תהיה לי ברירה. בפעם המי יודע כמה אותו נאום. ועכשיו, אחרי שאמיר תקע אותי ונעלם, זה לא היה בדיוק העיתוי המוצלח ביותר. "טוב, בסדר. מה הטלפון שלו?"
"אה, איזו מצחיקה! כבר נתתי לו את שלך!"
ושוב, תודה על זכות הבחירה שניתנה לי. "אני מקווה שהוא לא גולם כמו הבן של רינה!"
"הבן של רינה בחור איכותי מאוד, את יודעת שהוא מתחתן עוד מעט? חבל שאת לא יודעת להעריך דברים טובים. חוץ מזה הגיע הזמן שתרדי מהעץ הגבוה שאת נמצאת עליו, מיס יוניברס, ותתני לדברים צ'אנס".
אמא מסיימת את דבריה ובדיוק אז, צילצול בדלת. איזה יופי! אורחי הכבוד הואילו בטובם להגיע, אחי ואשתו. אם הם היו נזכרים להגיע עשר דקות קודם, יכולתי אולי להינצל, לשם שינוי.
האימייל של שחר
לפנייה לכתב/ת 
מה, את עדיין ישנה? אין לך סידורים? יום שישי היום
צילום: סי די בנק
מומלצים
