"התערבות אלוהית" בתוך סכסוך
כמו בסרטו הקודם ("כרוניקה של היעלמות") גם כאן העלילה היא המרכיב הפחות משמעותי בסרט. זהו יותר סרט של סיטואציות שחלקן מתקשרות זו לזו ורובן לא.
סולימאן מנסה לעסוק במספר רבדים בסרט הזה: יחסי פלשתינאים-ישראלים, יחסי ערבים ישראלים וישראלים וגם החלקים הראשונים של שתי המשוואות האלה לא יוצאים נקיים מלשונו הקולנועית החדה.
בבסיסו של הסרט יש מבנה דקיק של עלילה: גבר ערבי-ישראלי מאוהב באישה פלשתינאית. המקום היחידי שבו הם יכולים להיפגש הוא המחסום הצבאי שמפריד בין הזהויות השכנות האלה. אבל כאמור העלילה הזו היא דקיקה ומסביבה סיטואציות שונות ומשונות.
החל בסצינות מדויקות ושקטות על שחוזרות על עצמן (אולי הסיבוך חסר המוצא זבו אנחנו חיים?), המשך בסצינות מוגזמות א-לה "חמישייה קאמרית" (כולל הופעת אורח של מנשה נוי) וכלה בסצינת מטריקס פלשתינאית (כן, מה ששמעתם).
השפה הקולנועית של סולימאן מאוד ברורה. הוא מציב מצלמה מרוחקת עם פריימים מעוצבים להפליא ובתוכם הוא מניע את השחקנים שלו בדיוק רב. כולם אטומי פנים, לא מחייכים לעולם וכמעט אף-פעם לא מדברים. בסרט כמעט ואין דיאלוג.
התחושה העיקרית כשיצאנו היא כמובן תחושה לא נעימה. הישראלים בסרט הזה הם תמיד או אנשי צבא או שוטרים או פקידים נוקשים. כולם מגוחכים - לעתים בצורה מוגזמת מדי. לא קל לצפות במראה שסולימאן מציב לפנינו גם אם היא קצת מעוקמת בקצוות.
אח"כ התחלנו לחשוב על זה שגם הצד הפלשתינאי לא יצא נקי. נדמה שסולימאן לא חוסך ביקורת (אם כי ברור שזה הצד שאיתו הוא מזדהה)
מהדרך שבה הצד הזה נוהג בסכסוך הזה שבינינו אלא אם כן זה משהו שאנחנו ניסינו להלביש על הסרט כדי ליפות את התמונה.
הסרט נגמר בשוט של סיר לחץ שעומד להתפוצץ בעוד אימו של סולימאן והוא עצמו יושבים מול הסיר ומביטים. האמא אומרת: "תעשה משהוא, זה מספיק". אך סולימאן לא קם והסרט נגמר. בעינינו הישראליות הסוף הזה נותר מעט לא פתור - למה מכוון סולימאן? האם זו קריאת מלחמה או קריאת שלום?
בעודנו לוגמים הפוך בקפה ג'ו הסמוך סיכמנו: לא קל היה לצפות אבל שווה. בגלל העשייה המרתקת של סולימאן, בגלל הביצוע הערבי ל i put a spell on you ובגלל שלא משנה אם אתם מהשמאל או מהימין, במראה הזו חשוב להסתכל.
