שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    35 שנה אחרי: ניצול רצח הספורטאים מדבר לראשונה
    דן אלון, אחד מהניצולים הבודדים של הטבח באולימפיאדת מינכן 1972, שמר על שתיקה ארוכה. עכשיו הוא מדבר על הבריחה מהמגורים ("מאוד פחדנו, אבל לא היתה לנו ברירה"), על הפרישה מסייף לאחר המשחקים ("הייתי גמור, לקחתי ווליום כל יום") ומדוע ניצל: "זה גורל, צירוף מקרים"

    אולימפיאדת מינכן לעולם תיזכר כאולימפיאדה בה המשחקים הוכתמו בדם. 11 ישראלים נרצחו על ידי טרוריסטים פלסטינים במהלך המשחקים, באחד האירועים המכוננים של הסכסוך הישראלי-ערבי. אחד מחמשת הניצולים שהצליחו לברוח מחוליית המחבלים הוא הסייף דן אלון, ששמר על שתיקה ב-35 השנים האחרונות.

     

    אלון, כיום בן 62, הוזמן בשנה שעברה לצפות בסרטו של סטיבן שפילברג 'מינכן' וכתוצאה מכך החליט לראשונה לשוחח על הטבח באולימפיאדה, מאורע שאף ישראלי לא ישכח. ה'ג'וויש וויק' מביא את הסיפור שלו, אותו דן אלון מעביר הרצאות בכנסים בארצות הברית, תחת הכותרת: 'מינכן 1972: הניצול מתאר את סיפורו'.

     

    "לתקשורת לא היה איכפת מאיתנו"

    "אף אחד לא התעניין בנו, הניצולים. לתקשורת היה איכפת רק מהנופלים, מהמחבלים והמוסד. וגם לי היה קשה מאוד לדבר", מסביר אלון, כיום עובד במעפל פלסטיק בישראל, מדוע החליט רק עכשיו לשוחח על שאירע לו. "הצפייה בסרט של שפילברג שיחררה אותי נפשית".


    משלחת ישראל בטקס הפתיחה במינכן. 11 לא חזרו (צילום: איי פי)

     

    "נולדתי עם חרב ביד", מתחיל אלון את סיפורו מהבסיס. אביו, אלוף סייף בהונגריה, עלה לישראל ב-1938 והיה מאמנו הראשון. אלון החל להתאמן כבר בגיל 12 ושלוש שנים אחר כך זכה לראשונה באליפות הנוער בארץ. "היה לי חלום, כמו לכל אתלט בעולם, לקחת חלק במשחקים האולימפיים".

     

    אלון וסייף נוסף הוזמנו על ידי איגוד הסייף הגרמני למחנה אימונים בן שבועיים וכישראלים הראשונים שהגיעו לכפר האולימפי, הם יכלו לבחור באיזה חדר ישהו. השניים בחרו בחדר עם מרפסת, בחירה שבדיעבד תציל את חייהם. "לא היתה אז אבטחה כלל. חשבנו על דברים אחרים, כמו איך להצליח בתחרויות". ואז הגיע החמישי בספטמבר.

     

    "שמעתי פיצוצים, חשבתי שמשלחת אחרת חוגגת"

    "ב-4:30 בבוקר התעוררתי, שמעתי רעשים, פיצוצים. חשבתי שאלו חגיגות של משלחת אחרת", מספר אלון. 20 דקות אחר כך הוא כבר שמע יריות. "החדר שלי רעד וקפצתי מהמיטה". אלון הביט בזהירות החוצה, ראה שני מחבלים לצד גופת מאמן ישראלי ושמע מחבל אחר משוחח בטלפון עם המשטרה הגרמנית.


    אחד המחבלים במינכן. דן אלון ראה אותם, הם לא ראו אותו (צילום: איי פי)

     

    אלון, שידע גרמנית, הבין את הדרישה: ישראל צריכה לשחרר 200 כלואים פלסטינים כדי למנוע את הרג הספורטאים שנלקחו בשבי. המחבלים לא ראו את אלון והוא כינס בשקט ארבעה מחבריו בניסיון לברוח. "מאוד פחדנו", הוא מספר. "אבל לא היתה לנו ברירה". החמישה קפצו מהמרפסת היישר לעבר המשטרה הגרמנית וניצלו. את שאר הזוועות הם כבר ראו בטלוויזיה.

     

    יום אחר כך הם כבר השתתפו בטקס הזיכרון לי"א החללים וחזרו לישראל עם הגופות, היישר לראש השנה. "זו היתה פתיחה עצובה מאוד לשנה החדשה", מספר אלון, שהחליט לעזוב את הסייף. "מבחינה אמוציונלית הייתי הרוג. לקחתי ואליום מדי יום".

     

    "שפיכות דמים היא לא הפתרון"

    מלבד הגעה לטקס הזיכרון השנתי לנרצחים, אלון שם את ספטמבר 1972 מאחוריו. אפילו לאשתו ושלושת בניו הוא לא תיאר את מה שראה באותו לילה ארור. גם ארבעת האחרים שברחו איתו הפסיקו להתחרות ולא דיברו על שאירע להם. זאת, להבדיל מאסתר רוט-שחמורוב ושלושה ספורטאים נוספים שלא שהו באותו בניין. האצנית חזרה לאולימפיאדת מונטריאול 76' והיתה לישראלית הראשונה שמעפילה לגמר באתלטיקה, ב-100 מטר משוכות.


    טקס הזיכרון לנרצחים באיצטיון האולימפי, יממה אחרי הטבח (צילום: איי פי)

     

    בערך 20 שנה אחר כך החל אלון לאמן סייפים צעירים ואלו שיכנעו אותו לחזור לתחרויות. בגיל 46, אחרי חודשיים של אימונים אינטנסיביים, הוא זכה באליפות ישראל. "ואז פרשתי שוב". על המצב הפוליטי הוא אומר: "אני לא מאמין בשפיכות דמים, זו לא התשובה. יש פתרונות אחרים. לחץ פוליטי וחרם כלכלי יותר אפקטיביים. פעולות תגמול גורמות לכך שההרג לא נגמר. ואני בכלל לא שמאלני, אני ימני".

        

    "למה שרדתי?", שואל אלון ועונה מייד, "גורל, צירוף מקרים. בגלל שבחרתי בחדר מספר 2, החדר בו היתה המרפסת. לצערי, אנדריי שפיצר לא הקשיב לי". שפיצר, מאמנו של אלון, בחר בחדר ללא מרפסת והיה בסופו של דבר אחד מי"א החללים.

     

    יחד איתו נרצחו גם המתאבק אליעזר חלפין, מאמן הקליעה קהת שור, מרים המשקולות דוד ברגר, המתאבק מרק סלאבין, שופט ההיאבקות יוסף גוטפרוינד, מרים המשקולות זאב פרידמן, מאמן האתלטיקה עמיצור שפירא, מאמן ההיאבקות משה ויינברג, מרים המשקולות יוסף רומנו ושופט הרמת המשקולות, יעקב שפרינגר. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים