שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    שמש אדומה

    "שמש" ("סאנשיין" במקור) הוא סרט מדע בדיוני מרשים וגם סרטו הטוב ביותר של דני בויל מאז "טריינספוטינג". "דרך אדומה" הוא סרט בכורה מוצלח של במאית מבטיחה. יש מה לראות השבוע בקולנוע

    שמש

    יש תופעה כזאת: אנשים שנמשכים לבהייה בשמש, עד לשלב בו זה עשוי להזיק לעיניהם. אפילו לגרום לעיוורון. הפסיכיאטר על סיפונה של החללית איקרוס 2 מתחרפן ראשון: הוא אתאיסט, אבל מאמין שכשהוא מביט ישר לתוך השמש הוא רואה את אלוהים. כשחיפשתי בגוגל עוד על התופעה הזאת, מצאתי סיפור מה"לוס אנג'לס טיימס" על בחור שהיה בטריפ ל.ס.ד, נשכב על האדמה, בהה בשמש ודיווח שהוא "ניהל עימה שיחות דתיות". הוא שרף לעצמו חור ברשתית כתוצאה מכך.

     

    "שמש" הוא סרט המדע בדיוני האולטרה־מרשים שביים דני בויל ("טריינספוטינג", "28 יום אחרי"), העוסק במסעה של החללית איקרוס 2 אל עבר השמש, כשהיא דוחפת קדימה פצצת ענק. אי שם בעתיד השמש גוועת, כדור הארץ הולך וקופא ואם צוות האיקרוס לא יצליח לשגר את הפצצה שאמורה להתניע מחדש את השמש, סופו של המין האנושי יגיע במהרה. נשאלת כמובן השאלה: האם זה היה רעיון טוב לקרוא לספינת החלל הענקית איקרוס, על שמו של גיבור המיתולוגיה שבנה לעצמו כנפיים בניסיון לעוף אל השמש, וכשהתקרב אל השמש כנפיו התפרקו והוא התרסק אל האדמה? האם זה רעיון טוב לקרוא למשלחת הזאת "איקרוס 2", אחרי שחללית בשם "איקרוס 1" אבדה אי שם בדרך בין כדור הארץ לשמש שבע שנים לפני כן? רעיון טוב זה לא, אבל בסרט העובד כולו על סמליות מיתית, דתית ופיזיקלית, לכל שם יש משמעות דרמטית וסימבולית.


    חומר החיטוי הטוב ביותר הוא אור השמש. "שמש"

     

    שימו לב לאופן בו מעוצבת החללית שבה מתרחשת עלילת הסרט. הפצצה הענקית נמצאת מקדימה, כמין דיסקית ענקית וקעורה, שאר חלקי החללית נמצאים מאחוריה, דוחפים אותה קדימה, בספינה הבנויה כמסדרון אחד ארוך, כמו שרוך הנמתח מאחורי הפצצה. במבט מרחוק קשה להתעלם מהדימוי: זאת עין. הפצצה היא הרשתית ושאר החללית נראית כמו עצב הראייה היוצא מהאישון ומחבר אותו אל גזע המוח. ואם תרצו לקחת את הדימוי הזה הלאה: השמש היא העין, החללית היא האצבע והפצצה, בצורת הדיסקית, היא עדשת המגע שאמורה לעזור לשמש לרכז את קרניה ולחדד את ראייתה.

     

    במילים אחרות: חוץ מהעובדה ש"שמש" הוא סרט מדע בדיוני אינטנסיבי מאוד - גם אם עלילתו אינה שונה באופן משמעותי מכל סרטי ה"אנחנו אבודים בחלל ומאבדים את שפיותנו וכל הצוות מתחיל למות בזה אחר זה"- הוא גם סרט שעולמו הפנימי מסעיר לא פחות מערכיו הוויזואליים המרהיבים. האפשרויות לניתוח הסרט פנימה והחוצה עשירות מאוד. ברמה הרוחנית/דתית: השמש כייצוג של אל, או אלוהים, היישות שסביבה אנחנו סבים ושמאפשרת את הבריאה, את הקיום, וגם את המוות. ברמה הפסיכולוגית: אם השמש היא עין, הרי שהיא מייצגת גם את הנשמה וגם את המוח, וככל שהמשימה נמשכת, כך האישיות הכי כמוסה של כל אחד מחברי הצוות נחשפת. ובנקודת ההשקה שבין הספיריטואלי, הפסיכולוגי והפיזיקלי, האמת הפשוטה: הקו הדק שבין חיים ומוות.

    השמש מצטננת בכמה מעלות, וכבר כדור הארץ נמצא בסכנת קפיאה. אבל היא עדיין בוערת מספיק חזק כדי לשרוף לכדי אבק כל מי שעומד מולה ישירות בחלל החיצון ללא הגנה. ואכן, חלק מהצוות של האיקרוס יישרף למוות וחלק יקפא למוות. יהיו חברי צוות שהמשיכה אל השמש תעצים אותם, ואחרים שיתמוטטו מהקרבה אליה. קצת כמו "סולאריס" של סטניסלב לם (והעיבודים הקולנועיים של טרקובסקי וסודרברג), השמש מאירה באורה את האפלה הכי פרטית של בני האדם המתקרבים אליה. לטוב ולרע. אכן, מדובר בתסריט שנון למדי - גם אם הוא אינו מחדש מבחינת הז'אנר, גם אם חלק מהרעיונות טופלו כבר בסרטים אחרים (אם כי מיקום העלילה במערכת השמש שלנו הופכת את הסיפור למציאותי יותר, וברובו נטול אלמנטים על טבעיים).

     

    בידיהם של בויל והתסריטאי אלכס גרלנד (שכבר עבדו יחד על שני סרטים אחרים בהם המושגים גן עדן וגיהנום מתערבבים, "החוף" ו"28 יום אחרי"), זהו בראש ובראשונה מסע טריפי למדי. מסע פנימי אל תת מודע, אל אמונות בסיסיות. זה מסע על הסינוור, אל המקום בו האור כה בהיר שהוא הופך לאפלה. בויל מצליח לבטא את התחושה הזאת באמצעי ויזואלי פשוט ומבריק, שלוקח כמה שניות לקלוט האם זה קורה בסרט או אצלנו: מהרגע בו עוגנת "איקרוס 2" עם "איקרוס 1" האבודה, וזה הרגע בו הסרט עובר מהאור אל החושך, בויל מתחיל להדביק פריימים בודדים, תת־הכרתיים, של פני אדם. הוא גורם לנו להרגיש כאילו הרשתית שלנו צרובה, סונוורנו ואנו רואים מולנו דימויי פנטום. שוב, העין כמוטיב מרכזי. האיקרוס היא העצב שמוביל את דימויי השמש אל המוח שלנו, של הצופים.

     

     

    דרך אדומה

    חיכיתי וציפיתי ל"דרך אדומה". זה אומנם סרטה הארוך הראשון של אנדריאה ארנולד, במאית בת 45, אבל היא הגיעה אליו עם חתיכת הישג: היא זכתה באוסקר על סרט קצר שביימה, "צרעה" (את הסרט אפשר לראות באינטרנט באתר של צ'אנל 4, לינק אליו מופיע גם בבלוג של המדור - www.cinemascope.co.il). "צרעה" הפתיע אותי - בתוכנו ובסגנונו הוא מהסרטים שאני אמור לא לסבול – ריאליזם מחוספס העוסק במצוקות וייסורים. אבל משהו באינטנסיביות שלה, וגם בחמלה שלה, שבה אותי. כשסרט הבכורה שלה התקבל לתחרות הרשמית בקאן אוזניי נזקפו. הנה יוצרת שאני סקרן לראות לאן היא הולכת.

     

    "דרך אדומה" מתחיל באופן מרתק: ג'קי (קייט דיקי) היא אשה שנראה שהחיים דרסו אותה במכבש והיא הפכה לצללית אדם, אשה כמעט נטולת נוכחות. היא עובדת בחברת אבטחה ותפקידה הוא לצפות בעשרות מוניטורים בחדר בקרה ולעקוב אחר הנעשה ברחוב אחד בגלזגו. כבר הסיטואציה הזאת מופלאה: אשה שמתבוננת למחייתה בחיים של אחרים, אבל נראה שכמעט ואין לה חיים משל עצמה. זו סיטואציה וים ונדרסית: מרכז הבקרה הבולש אחר אזרחי העיר, שנראה כמו המצאה עתידנית יותר מאשר מקום עבודה ממשי. אבל מרכז הבקרה אצל ארנולד אינו אורווליאני אלא הוא מלא חמלה. ג'קי משתמשת בכוחה לבלוש אחר אזרחי העיר כדי לסייע להם. ואז היא מסתובבת, כמו מלאך בשמי ברלין, כשהיא כבר מכירה את הדמויות שחולפות מולה, יודעת מה עובר עליהם, מזדהה איתם, אבל הם לא מבחינים בה, הם לא יודעים שהיא כרגע חזרה ממשמרת בה בלשה אחריהם.


    חיים של אחרים. "דרך אדומה"

     

    עד שיום אחד היא רואה במוניטורים מישהו מהעבר שלה. וכאן היא זונחת את מושבה הבטוח והממוגן בחדר עם הטלוויזיות במעגל סגור, ויוצאת לעקוב אחריו באמת. ואף לשבור את המחיצה: ליצור איתו קשר. כמו קיר הטלוויזיות שמציג בכל מסך אלמנט קטן וחלקי מתמונה אחת גדולה, כך גם סרטה של ארנולד חושף את דמויותיו ואת עברם באופן מקוטע. הסוד הגדול – מי האיש הזה ומה הקשר שלו אל ג'קי – אינו כה גדול אם פשוט מרכיבים את חלקי הפאזל בזמן הצפייה. וארנולד מצליחה ליצור דרמה איטית אמנם אבל אינטנסיבית ועמוסת פרטים.

     

    אלא שכאן מתחילה הבעיה: נדמה כאילו לחצי השני של הסרט, בו יוצרת הגיבורה קשר עם הגבר המסוכן שהיא עוקבת אחריו, אין ממש קשר לחצי הראשון. במילים אחרות: הסיטואציה הזאת, שהיא כל כך חזקה וסמלית ופילוסופית, של דמות שעוקבת אחר כולם במעגל סגור מבלי שהחיים ייגעו בה, מתמוססת בחצי השני לטובת דרמה אנושית שגרתית יותר. כמעט יש תחושה שיש כאן רעיון מעולה שבוזבז. ואכן, לסיטואציה הראשונית אין שוב זכר בהמשך הסרט, אין לה אפילו חשיבות. את אותו סיפור אפשר היה לספר אם ג'קי היתה רואה את הגבר המיסתורי הזה במקרה ברחוב, ולא מבעד למערכת בילוש מתוחכמת. כך שבסופו של דבר, יצאתי מ"דרך אדומה" עם תחושה של החמצה. יש כאן במאית שמסוגלת ליצור סיטואציות מרתקות, אבל היא לקחה שני רעיונות טובים ומיזגה אותם לסרט אחד, שיצא קצת פגוע מהחיבור.  

     

     

    •  בגיליון "פנאי פלוס " החדש תוכלו למצוא גם ביקורת די.וי.די

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דמות במעגל סגור "דרך אדומה"
    העין כמוטיב מרכזי. "שמש"
    לאתר ההטבות
    מומלצים