שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    האזרח בשארה מדבר
    על הסתירות בחייהם של ערביי ישראל והשאיפה לאוטונומיה

    ב-20 במאי 1990 רצח עמי פופר, צעיר ישראלי-יהודי, שבעה פועלים פלסטיניים מרצועת עזה בצומת בראשון לציון. ארבעה ימים לאחר מכן ערכה תנועת "שלום עכשיו" הפגנת מחאה בכיכר רבין (לשעבר כיכר מלכי ישראל). על שורת הנואמים נמנה גם עזמי בשארה, אז בן 33 , ד"ר לפילוסופיה וכישרון עולה בשמי השמאל הערבי-ישראלי.

     

    הגותו מעוררת המחלוקת של בשארה, אותה חלק עם הנוכחים, הקנתה לו, יום לאחר מכן, ראיון אישי בעיתון "ידיעות אחרונות" שנערך על ידי הכתבת אביבה שאבי. איזה מסר ביקש בשארה של ראשית הדרך להעביר לציבור הישראלי? האם יש בדבריו סימן לסערה שיחולל שנים לאחר מכן? היו אתם השופטים. לפניכם קטעים נבחרים מן הכתבה: 

     

    רוקדים על החבל

    במוצאי שבת האחרונה הופיע עזמי בשארה, ד"ר לפילוסופיה, בפעם הראשונה בכיכר מלכי ישראל. הוא הגיע להפגנת 'שלום עכשיו' נגד הגזענות. איש מוצק, משופם, בחולצה ומכנסיים שחורים, נאם אחרי מאיר שלו. הוא קרא לכיבוש בשם "מפלצת" ואמר שהאינתיפאדה לא תהפוך לסטטוס קוו. "עצרנו את נשימתנו", הידהד קולו בכיכר, "בפרשת חילול הקברים בבית הקברות בחיפה. הערבים הולכים בישראל עם סתירות פנימיות. הם למדו לרקוד את הריקוד הזה על החבל".

     

    הקהל הגיב במחיאות כפיים מנומסות, ועבר לנואם הבא. "ציפיתי מהקהל הזה", אמר בשארה מאוחר יותר, "שיצעק יותר, שיגיד שהוא זועם. הרצח הזה היו בו את כל הסמלים של ההוויה שלנו: גם הפועלים הערביים שעומדים שם ומחפשים עבודה, גם ההשפלה שלפני המוות, וגם תגובת הציבור הישראלי, שעבר שם ולא עשה כלום. לכן הבנתי שהעניין כל כך טעון".

     

    "במחשבה אחרת, אחרי המקרה הזה, המצב יהיה גרוע יותר, משום שהוא יצר קונטקסט של חיים יומיומיים לא כל כך נוראים בהשוואה לטירוף הזה שעל הכביש. ואני חושב שהתקשורת הישראלית ניפחה את הייחודיות שלו, כדי ליצור מצב

    שבו החיים חוזרים למסלולם. והרי כל המחאה היא על המסלול הזה הבלתי נסבל של החיים, שאני קורא לו הבנאליזציה של הטירוף". בשארה מכהן כראש החוג לפילוסופיה של אוניברסיטת ביר-זית. את הדוקטורט שלו עשה באוניברסיטת הומבולט, מזרח ברלין, שם שהה שש שנים תמימות.

     

    אוטונומיה ערבית בידי הערבים

    משהו על הסתירות הפנימיות שבתוכן חי ערבי-ישראלי אפשר ללמוד ממכלול המרכיבים של זהותו האישית: הוא נוצרי-קתולי. יליד נצרת. אינטלקטואל פלסטיני, אוניברסליסט, הומניסט, וליברל שהתפכח מהקומוניזם נוסח רק"ח. זה חודשים אחדים מעורר רעיון חדש שלו פולמוס במגזר הערבי שבתחומי הקו הירוק, במאמר שפירסם ביחד עם סעיד זיידני, גם הוא מרצה בביר-זית, בעיתון "אל-ערבי". "הסברנו שהערבים בישראל חייבים לחשוב על חייהם במונחים יותר קריאטיביים. הצענו תסריט מסויים, לפיו, אחרי שתיפתר הבעיה הפלסטינית, ומשום שהמדינה היהודית תעמוד על כך שתישאר יהודית, היא תיתן לערבים כפיצוי לנהל את ענייניהם בעצמם. הסידור הזה קיים בבלגיה, ובקנטונים של שווייץ. למה שאת הטלוויזיה והרדיו בערבית לא תנהל האוכלוסייה הערבית? למה שתוכניות החינוך הערבי לא ייקבעו וינוהלו על ידי ערבים? למה שידברו על ייהוד הגליל ולא על פיתוח הגליל?".

     

    אתה מעלה בדעתך שמישהו בישראל יתייחס לרעיון הזה ברצינות? הלוא זה מריח מנסיון התבדלות.

     

    "אני בטוח שזה יתפרש ככה. איזה רעש יעשו מזה! אבל אני לא רואה את ההצעה הזו כשאיפה בדלנית. ההנחה שלי שאם תקום מדינה פלשתינית בגדה וברצועה, היא תקום כחלק מהסדר שלום, שכולל בתוכו מיעוט ערבי שחי במדינת ישראל. ברגע שהסכסוך הלאומי ייפתר, תיפתח אפשרות שססמת השוויון תהפוך לססמה ריאלית. ואז, או שמדינת ישראל תהפוך למדינת כל אזרחיה, או שתקום פה מדינה דו לאומית. אלה שני תסריטים אפשריים. יכול גם להיות שאחרי הסכם שלום תבוא מדינת ישראל ותעשה טרנספר של הערבים למדינה הפלסטינית, זו גם אפשרות שאנחנו צריכים להתכונן לה.

     

    "אני בפירוש מעדיף שהמדינה הזאת תהיה מדינת כל אזרחיה ואז האוטונומיה תהיה פריווילגיה, שכל המיעוטים, יוצאי עדות המזרח, החרדים, יהנו ממנה. אבל ברור לי שכל עוד המדינה הזאת קובעת שהיא מדינה יהודית, לא יהיה פה שוויון מלא. לכן השאיפה הזו היא פריווילגיה שבאה לפצות על כך שהמדינה היא יהודית. זה לא אומר שוויתרתי על הזכות להשתתף בקביעת המסגרות הפוליטיות והתרבותיות של המדינה הזאת".

     

    בוא נחשוב על מצב היפותטי הפוך. נראה לך שבמדינה הדמוקרטית הפלסטינית היו מאפשרים למיעוט היהודי ליהנות מאוטונומיה דומה?

     

    "האפשרות הזאת לא קיימת. ישנו מערך מדיני קיים, ובמסגרתו לא יתבטל קיומה של אף מדינה. כל שינוי בהסדר המדיני הזה יאיים על ביטחון העולם כולו. זה לא ויכוח בקפיטריה. את יודעת מה, יכול להיות, שבמדינה פלסטינית חילונית לא היו מאפשרים הסדר כזה. יכול אפילו להיות שהמדינה הפלסטינית תהיה דיקטטורה. אבל במדינת ישראל של היום אין לערבים שיוויון מלא. זו עובדה קיימת".

     

    זרות אינטימית

    בן 33, רווק, מתגורר במזרח ירושלים בשארה, חריף מחשבה,  מדבר על הוויה מתמשכת של ניכור, או מה שהוא מכנה זרות אינטימית. הוא גדל בבית חילוני, אנטי-דתי, שדגל באחוות העמים, במובן המופשט של המילה. בכיתה ט' כבר קרא את מרקס ולנין, ופיתח חולשה לספרות הרוסית הקלאסית. אביו שמת היה קומוניסט אדוק, שהוגלה למשולש בתקופת הממשל הצבאי. העירקים הוציאו נגדו גזר דין מוות, על שתמך בתוכנית החלוקה.

     

    בבית הספר הבפטיסטי-אמריקני, שבו למד בשארה הבן, לימדו גם עברית, תנ"ך ופרקי אבות, "ואת הספרות הכי מגוייסת של ביאליק, כמו 'מאויב לאוהב'. אלה היו סיפורים מאוד ציוניים ומבזים את הערבים. גם היום אני לא יכול להתייחס לאורי צבי גרינברג בצורה אסתטית. אני חשבתי שהחינוך הערבי מופלה לרעה, אבל מה שהכי הפריע לי היה התוכן המנכר של תוכניות הלימוד הערביות".

     

    אתה מרגיש זר פה?

     

    "אני מרגיש זר פה. גם בבית הקפה הזה שבו אנחנו יושבים. הישראלי הוא זר אינטימי בשבילי. האינטלקטואל הישראלי הוא הקרוב אלי ביותר, יש לי חברים שאני חי איתם, והזרות הזאת היא אינטימית יותר מהזרות שלי בברלין. אנחנו מהארץ הזאת, לא רק מהכפר ההוא. גדלנו יחד, למדנו את הספרות העברית, ואני קורא עיתונות ישראלית, ורואה 'מבט לחדשות' ואפילו את 'מסך אישי'. יש לי יחס לדקויות של הדברים. אתמול כשדיברתי בהפגנה, אמרו לי שדיברתי הכי ישראלית מכולם".

     

    אבל אתה לא אוהב את הישראליות הזאת

     

    "אני לא אוהב אותה. מה יש לי לאהוב את ישראל? אני מרגיש מופלה לרעה, אני שונא את הטמטום של הפוליטיקאים, את הגזענות הקיימת. אבל אני נשאר פה, כי יש לי על מה להיאבק פה. זה החרא, אבל זה החרא שלנו. הרצון לשנות יש בו הרגשת שייכות למקום הזה. אני שייך לעניין הזה באיזה מקום, שייכות מלאת סתירות. אנחנו מלאי סתירות פנימיות ואנחנו חיים איתן". 

     

    "במנהרת הזמן" - אל הבלוג המלא - לחצו כאן .

     


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אני נשאר פה, כי יש לי על מה להיאבק פה
    צילום: איי אף פי
    צילום: חגי אהרון
    זה לא אומר שוויתרתי על הזכות להשתתף בקביעת המסגרות
    צילום: חגי אהרון
    מומלצים