תוגת פישר
מה שקורה באמריקה לא ימשוך אותו, אבל מה שקורה כאן עלול לדחות אותו
כשקראתי לפני יותר משבוע באחד המאמרים של השבועון הבריטי "אקונומיסט" שנגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר, מתאים למלא את התפקיד של נשיא הבנק העולמי - חייכתי לעצמי. ההצעה אמנם החמיאה לפישר, אבל התעלמה מפרט אחד: בשביל מה הוא צריך את זה? כדי לעלות לישראל ויתר פרופ' פישר, למי ששכח (ורבים במשרד האוצר כבר שכחו), על אחד הג'ובים הנחשקים ביותר במערכת הבנקאות הבינלאומית: סגן נשיא הקבוצה הבנקאית המסחרית הגדולה בתבל, "סיטי" האמריקנית. בתפקידו זה נהנה מהיוקרה, המעמד והמשכורת העולים פי אלף על מה שיכול להציע התפקיד - הפוליטי מעיקרו - של נשיא הבנק העולמי.
אמנם התואר "בנק עולמי" נשמע מאוד מפוצץ, אבל זהו בסך הכל מוסד ביורוקרטי לא גדול בוושינגטון, המעניק אשראי מסובסד למדינות העולם השלישי. הבנק העולמי אינו באמת "עולמי" והשפעתו הגלובלית מוגבלת ביותר. הנשיא הקודם של הבנק, ג'יימס וולפנזון, יהודי בכל רמ"ח אבריו, הקדיש את מירב זמנו ומרצו לביקורים תכופים בישראל וברשות הפלסטינית. הבא אחריו, פול וולפוביץ', יהודי אף הוא, ניסה להשיב לבנק העולמי מקצת מן ההילה שהייתה לו בשנות השמונים, אבל לא צלח והסתבך לבסוף בפרשיית אהבים כמו היה איזה נער מאוהב.
ישראלים לא מעטים עבדו בעבר בבנק העולמי. סטנלי פישר עצמו החזיק תקופה קצרה, בין 1988 עד 1990, בתפקיד הכפול של סגן נשיא הבנק העולמי והכלכלן הראשי. פרופ' מיכאל ברונו עבר לצמרת הבנק העולמי והחליף את פישר בכפל תפקידיו לאחר שסיים את כהונתו כנגיד בנק ישראל. פרופ' ברונו פתח את מחלקת המחקר של הבנק בוושינגטון לתקשורת ומיקד את מחקרי הבנק בנושאים חברתיים כמו פנסיה והפרטה. גם ח"כ פרופ' אבישי ברוורמן, טרם היותו נשיא אוניברסיטת בן-גוריון, מילא תפקידי מפתח בבנק העולמי.
את הרעיון למנות אזרח ישראל לנשיאו של הבנק העולמי מגלגל נכון לרגע זה בעיקר ה"אקונומיסט". לנוכח המשימות הפוליטיות העדינות המונחות על כתפיו של נשיא הבנק העולמי במדינות העולם השלישי, כולל אלו שאינן מקיימות קשרים דיפלומטיים עם ישראל, קצת קשה להניח שהרעיון יקרום עור וגידים. מה גם שהנשיא הנוכחי וולפוביץ' טרם התפטר. אין אפוא אחיזה לדיבורים על "מועמד מוביל", יש רק רכילויות ממוחזרות. אבל אין גם ספק שרבים מאוד בבניין הזכוכית המלבין בוושינגטון היו רוצים לראות את פרופ' סטנלי פישר מגיע אליהם ומשיב לבנק זה, שהוקם בשלהי מלחמת העולם השנייה, את זוהרו שעומם. הם מכירים אותו היטב גם מהימים בהם שימש כמנהל המחלקה למחקר כלכלי של קרן המטבע הבינלאומית, מוסד-אח לבנק העולמי, השוכן מעבר לרחוב.
פרופ' פישר החל רשמית את כהונתו בת חמש השנים כנגיד בנק ישראל לפני שנתיים. בשיחות עם ידידים דיבר באחרונה במרירות על התקופה שחלפה: חלק משמעותי מהיעדים שהציב לעצמו לא הושג. לא נחקק חוק בנק ישראל חדש, לא נחתם הסכם עבודה בבנק, לא הוסדרו היחסים בין הבנק למשרד האוצר ועוד. פישר נתקל במציאות ישראלית שלא הכיר: כוחנית, ביורוקרטית, מניפולטיבית, חסרת מעצורים וחסרת השראה. שרי האוצר התחלפו לו בזה אחר זה ("איבדתי כבר את החשבון כמה שרים היו לי", אמר לי השבוע בעצבות) ופקידים התנכלו לו. רק מצב המשק הישראלי נתן לו סיפוק. הצמיחה, העודפים, היציבות, השקעות החוץ - באלו היה פישר גאה.
לא ההצעות מפתות שיהיו או לא יהיו מהבנק העולמי יחזירו את סטנלי פישר לאמריקה. זה קטן עליו: הוא ויתר על נכסי כסף ומעמד לאין שיעור גדולים יותר כאשר בחר להגשים את מאווייו הציוניים ולעלות לישראל. לא מה שקורה מעבר לאוקיאנוס ימשוך אותו לשם; מה שקורה כאן עלול לדחות אותו.
ויתר על הרבה יותר: פישר
צילום: שירן וולק
מומלצים
