יש איש אחר, מבוגר, טוב ורע, שהופיע במפתיע
כבר כמה שבועות אני פוסעת בשביל שייחלתי לעמוד בו, מין שביל משעמם כזה, ישר וסלול. מבטי נעוץ ברובוטיות קדימה, אני מתנהלת לפי מטרות ויעדים, מנסה לשלוט ברגש בשרביט ההיגיון. אבל משהו מטריד. מה קורה לי, ואיך בכל פעם אני שוגה?
האיש ההוא, שאני זקוקה לעצתו, נסע לי רחוק מכאן. גיא מפעם הציץ לומר שלום. ויש איש אחר, מבוגר, טוב ורע, שהופיע במפתיע. מה קורה לי, ואיך בכל פעם אני שוגה?
אני יודעת שיש כל כך הרבה מסביב
כבר כמה שבועות שאני פוסעת בשביל שייחלתי לעמוד בו, מין שביל משעמם כזה, ישר וסלול. מבטי נעוץ ברובוטיות קדימה, אני מתנהלת לפי מטרות ויעדים, מנסה לשלוט ברגש בשרביט ההיגיון. אבל משהו מטריד. אני יודעת שיש כל כך הרבה מסביב. פרפרים צבעונים מרחפים לידי ולוחשים לי אהבה בקול לא נשמע, מימין הסביונים מצטחקים ומשמאל כלניות יפות מייפות את שולי הדרך. השמים מתגוונים, העננים נעים באיטיות ומחליפים הבעה, קורצים לי לומר שאני צעירה.
הייתי אתמול במסיבה חשובה. איש עם עניבה וקמטים זעירים מסביב לעיניים תכולות שלח בי מבטים מעניינים. הנה הסמכות קוראת לי בשמי. הוד והדר מזמינים אותי לביקור קצר. בזווית מבטי הבחנתי בטבעת זהובה. הוא מתקרב לעברי.
"שלום לך!" הוא אומר לי בקול ששמור לאנשים גדולים.
"שלום". אני מסמיקה. מבטו חד משמעי. אני מרגישה את הלב שלי אחרי זמן לא מבוטל של קהות.
"את יפהפיה!" הוא מתחיל במחמאות, ואני נבוכה.
איך אני חוזרת לאותה הסצינה, רק מחליפה דמויות ותפאורה. זו מיומנות נדירה! מה יהיה איתי? אני מתהלכת לי עם מבט תוהה.
"אם לרצות שני דברים נפרדים ומיוחדים ונבדלים זה מזה באותו הזמן עצמו זה להיות נוירוטי, אז אני נוירוטית לגמרי. אני אעופף לי בין מקום מיוחד אחד כזה למשנהו במשך כל ימי חיי".
(מתוך "פעמון הזכוכית", מאת סילביה פלאת)
מצד אחד יש בי כמיהה עצומה לדעת "יחד" מהו, מן הצד השני אני מביטה במרחבים האדירים וחוששת להחמיץ את עושרם המוצע. שני דברים נפרדים שאני מתחבטת בהם כבר שנים, אבל מה משניהם אני באמת רוצה?
האם זה אשר חפץ בו ליבי, שגרה? חיפוש מתיש אחר גבר אחד, ואז מה?
"אהבה", צורחים לי. "זוגיות מופלאה", מבטיחים לי. ומה יהיה כשתיפרד לי? וכשתחדל מלהיות? זה יקרה, אני יודעת, אז מדוע לטפח אשליות. ציפייה על ציפייה אני בונה לי ארמונות מחול. עוד מעט תמונה, והנה אני כבר ממסגרת אותה. ואז? אז כמו כולם אהיה ציפור כלואה. ואני, שכה מייחלת ליציבות המסגרת, מפחדת נורא. כי עד מתי אוכל לשאת רוטינה עלובה, פנים צבועות שמחה, עיניים משקרות אהבה?
מייללת. ובוחרת. באכזבה, בכאב המדומה בדרמה גדולה
שעה זו, לילה קייצי ראשון, אני חסרת מנוחה, רוצה בדיוק את אשר אין ברשותי. מחפשת מתחת לערימות השחת , חופרת בורות, נופלת במודע לתהומות מוכרים, צוחקת בפראות, בוכה ומייללת. ובוחרת. באכזבה, בכאב המדומה בדרמה גדולה. זה משחק נחמד, אני מודה ביני לביני, אבל עד מתי? אני נאלצת להכיר בעובדה: אני פשוט מכורה. מחפשת ריגושים, נשאבת לאפלה, מבקשת סערות נפש, מחליפה מסיכות ומקלפת.
כך או כך, סביר שרצוי להיכנע. לחיות כמו אהובתי הכנרת - מימיה נקיים, מתוקים וחלקים, והיא שקטה לרוב. הלוואי שהייתי מוצאת שלווה כזו, הלוואי שיכולתי לקנות איטיות, הסתפקות, יופי נפשי אחר. הלוואי שהייתי לומדת לעצור את שאפשר עליו לוותר.
בתוכי השתולל שֵד אדום ורשע, משדל אותי להרפתקה חדשה
השביל המוסרי החזיר לי בכעס חיוך הרסני. ראיתי איך הוא חופר לי את הבור - לא עמוק מדי, דומה לכאלה שכבר עברתי. הזדוניות שלו הרתיחה אותי, אז בכוונה תחילה גיחכתי. נעצרתי מול האדמה הפעורה, הישרתי מבט אל החושך. האיש הטוב והרע קרא לי בשמי, וקולו הגברי הדהד. בתוכי השתולל אותו שֵד אדום ורשע, משדל אותי להרפתקה חדשה.
אני עומדת מול תהום שדומה לקודמיה, מישהו מנסה אותי, אבל אני לא משה ממקומי. משהו פנימי עוצר בעדי. אני כל כך רוצה, אבל אני לא נענית לקריאותיו של הגבר המבוגר והתכול הזה. אני לא אקפוץ אל התהום הזו כאילו מעולם לא ראיתיה. אני רוצה נורא. אבל עכשיו, כשפעמון הזכוכית שלי "תלוי בגובה-מה מעל לראשי. ואני חשופה לאוויר הזורם", עכשיו זה הזמן לדלג מעליה.
