ואת הספר כבר קראתם?
לא צריך לחכות לפרסום דו"ח ועדת וינוגרד כדי לקרוא על הכישלון החמור והמצמרר של צה"ל בלבנון. מספיק, ואולי עדיף, לקרוא את ספרם של עפר שלח ויואב לימור "שבויים בלבנון"
לאט לאט מתחילה התמונה להתבהר: דו"ח ועדת וינוגרד, הדו"ח המפורסם שמדינה שלמה מחכה לפרסומו הרשמי, צפוי לראות אור כבר בשעות הקרובות. הדרמה תהיה הערב בשיאה, והפוליטיקאים יתחרו במהירות הוצאת התגובה הרשמית שלהם. אף אחד לא ירצה לפספס את ההזדמנות להוציא הודעת ביפר נגד אהוד אולמרט או עמיר פרץ. אף אחד לא ירצה להשאר מחוץ למשחק הניגוח הפוליטי והפרסונלי.
על כן, צפוי הדיון הענייני סביב הכשלונות הצבאיים והמנהיגותיים להדחק הערב אל קרן זווית. לאף אחד לא יהיה כוח לדבר לעומק על הפאשלות הגדולות באמת, על כישלון הזזת הכוחות, על מפקדים שאינם מכירים את עבודתם, על אוגדונרים שמעולם לא פיקדו על הזזת כוחות משמעותית או שלא עשו תרגיל אחד ראוי לשמו כבר יותר משש שנים,
על כוחות שירו זה על זה, ועל מפקדים שלא ידעו מה לעשות עם החיילים שלהם, חוץ מלשגע אותם עם פקודות סותרות. אף אחד גם לא ירצה באמת לנתח לעומק את הכשלונות האמיתיים והמביכים של מלחמת לבנון השניה. כל אלה לא יהיו הערב באופנה. הם לא יעניינו אף אחד, כי כולם יהיו עסוקים בלהשמיץ את הדרג המדיני, את הפוליטיקאים, ולדרוש את התפטרותם, או את תלייתם או משהו דומה לזה.
על כן, מי שרוצה להבין עד כמה היו מחדלי מלחמת לבנון השניה גדולים באמת, בכל פרמטר אפשרי, מוזמן לקרוא את "שבויים בלבנון", הספר החדש של עפר שלח ויואב לימור (הוצאת "ידיעות אחרונות"). אפשר, אגב, לוותר על ההמתנה לדו"ח של וינוגרד. אפשר לסור אל חנות הספרים הקרובה, לרכוש את "שבויים בלבנון", ולקרוא בעיניים לא מאמינות את התיאורים הכמעט פורנוגרפיים של הכישלון הקולוסאלי שהיה שם, מעבר לגבול. הספר מציג בבהירות מצמררת את ההזנחה של צה"ל בשנים האחרונות, את חוסר ההיערכות למלחמה שהיא מחוץ לגבולות השטחים, וגם את הריפיון המנהיגותי של חמש השנים שבהן שלט אריק שרון בישראל.
שלח ולימור לא אומרים זאת במפורש, והם לא מאשימים את שרון בכישלון שהוביל למלחמת לבנון, אבל התמונה ברורה וחדה: הקונספציה שנבנתה בתקופתו של ראש הממשלה לשעבר ושל שר הביטחון שלו, שאול מופז, היא זו שהובילה לכך שצה"ל שנכנס בקיץ שעבר ללבנון היה פשוט חלוד. אפשר היה לגרד את חוסר הכשירות של הלוחמים ושל המפקדים בנקל. הוא בלט. למה? משום שהם לא התאמנו, ומשום שהם לא ידעו מה הם צריכים לעשות.
השחיקה האינסופית של צה"ל בשטחים הוציאה את הלוחמים, בסדיר ובמילואים, מן הפוקוס הלבנוני. כל זירה, מלבד זו הפלסטינית, נזנחה. תוכניות שהוכנו כדי להתמודד עם תרחישים שונים בזירות שונות נבלעו בתוך מגירות חשוכות.
"שבויים בלבנון" הוא לא רק ספר. "שבויים בלבנון" הוא דו"ח ביניים עוצמתי ביותר, שמספק תשובות חד משמעיות לשאלות שהתעוררו במהלך המלחמה בלבנון ואחריה. יותר מאוסף של עדויות אחרי מלחמה, "שבויים בלבנון" הוא כתב אישום חמור ומצמרר, מתסכל ומפחיד, שחושף את חולשתן של המערכות המדיניות והביטחוניות בישראל בשנים האחרונות. זהו מסמך כואב המגלה עד כמה השנים שבהן ישנו רגועים במחשבה כי ההגה בידיים הנכונות, היו השנים שבהן יותר מדי אנשים נרדמו על ההגה והותירו אחריהם אדמה חרוכה. התוצאה: התנגשות קטלנית של החברה הישראלית עם המציאות ועם אוסף של קונספציות שכבר הוכיחו בעבר עד כמה הן מסוכנות, וסטירה מצלצלת בפרצופו של עם למוד ניסיון, אך אדיש, מנותק וחסר עניין אמיתי בגורלו.
רק לא לפגוע בכבוד הרמטכ"ל
חלקים רבים מן הספר מוקדשים לעיסוק בקבלת ההחלטות בממשלה, בקבינט המדיני ביטחוני ובכנסת. רבים מן הפרקים עוסקים גם בחוסר ניסיונו של שר הביטחון, עמיר פרץ, ובהתלהבות היתר של המצביא הטירון אהוד אולמרט. גם חברי הממשלה לא יוצאים מן הספר הזה טוב. ברובם, הם נסחפו אחר ההתלהבות הציבורית, אחר הצורך להפגיז, לכתוש, להבעיר. הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ, יוצא לא רק יהיר, אלא גם קטלני.
הוא מצטייר בספרם של שלח ולימור כגנרל שרוצה לראות את האויב בלהבות, ומנסה להוביל את הדרג המדיני בקו אחד בלבד: זה שהוא חושב לנכון. כל ניסיון לערער על סמכותו של חלוץ במלחמה נתקלת בחומה בצורה ואטומה. מפאת כבודו, אף אחד לא מנסה לקדם תוכניות אחרות, כאלה שאינן מתאימות לקונספציה של הרמטכ"ל. שרים שמציעים הצעות אחרות, נדחים על הסף. התחושה היא כי ממשלה שלמה, ולמעשה מדינה שלמה, היו שבויים בדאגה שלא לפגוע בכבודו של הרמטכ"ל.
רבים מן הפרקים חשובים להבנת ההיסטוריה, להבנת התמונה הכוללת של המלחמה הזאת ולהכרת אופיים של מקבלי ההחלטות בישראל. אלא שאת הכאפה לפנים מקבל הקורא בעיקר בפרקים האחרונים, שם מתוארים בקפידה ובאופן מפורט ביותר, כמה מן הכשלונות המפחידים של צה"ל בלבנון. לא רק המחסור בציוד ראוי מרתיח את הדם,
אלא בעיקר התחושה שעולה מבין השורות, כי חיילי המילואים וחיילי הסדיר היו במלחמה הזאת פיונים בידיים של שחקני שח חובבנים ביותר. בחלק מן המקרים, רוצה הקורא להתרומם מכורסתו ולחבוט בפרצופו של מישהו בזעם, לנוכח התמונה שמתגלה.
דו"ח וינוגרד צפוי לעשות הערב רעש רב, ובזה אין ספק. ואולם, למרות הדו"ח הזה, נדמה כי חובתו של כל ישראלי לקחת לידיו גם את הספר הזה, ואולי גם ספרים נוספים שעוד יראו אור, על מנת לקבל תמונה מלאה של העליבות שפושה בכל דרגי המנהיגות הישראלית. חובה על כל אזרח במדינה הזאת לקרוא את "שבויים בלבנון", ולו רק כדי להבין שלא צריך להגיע עד ללבנון כדי להיות שבויים בידי מנהיגות רופסת, אכולת קונספציות, וכזו שאינה יודעת לשאול. מתברר, יותר ויותר, שאנחנו שבויים בידי האנשים האלה יום יום. מלחמת לבנון היתה רק הפרק שאמור לפתוח לנו סוף סוף את העיניים.
לפנייה לכתב/ת 
