הצגה: גאולה חד-סיטרית מירושלים לתל אביב

50 דקות נסיעה - לא כולל פקקים בגינות סחרוב או בקיבוץ גלויות - זה מה שמפריד בין שתי הערים שמהוות את הניגוד האולטימטיבי, ויש יאמרו הלעוס ומעט מלאכותי, בין תל אביב הנועזת ומלאת האפשרויות לירושלים הקפואה, החרדית והעגומה.

הניגוד הזה משמש כאחד המוטיבים המרכזיים בהצגה "זה הים הגדול" של המחזאי זוכה פרס ישראל יוסף בר יוסף, שרצה בימים אלה בתיאטרון הקאמרי בבימויו של דדי ברון. ההצגה מעלה את קורותיהם של זוג חרדי מירושלים של שנת 1950, שמחליט לעזוב את העולם החרדי בעיר הקודש ולעבור לתל אביב – בה, כך מאמין הבעל - נוח (יחזקאל לזרוב), ייפתחו בפניהם אופקים חדשים ואינסופיים.  

"זה הים הגדול" (צילומים: גדי דגון) 

האופקים הבלתי נגמרים האלו נראים בתחילה כזמינים וקלים להשגה ברחובותיה של תל אביב, המתפקדת כלב הפועם של ישראל בת השנתיים. לכל אורך ההצגה מסומל האופק האינסופי הזה באמצעות הים הגדול והרחב ששוכן לחופי תל אביב. אותו ים אשר נפקד כידוע מפאתי הבירה אותה עזבו, כשהם מותירים מאחוריהם את חייהם הקודמים ובני משפחה זועמים ומבולבלים.

לצד בני הזוג מתגוררים בשכנות זוג פרטיזנים לשעבר - מישה (מיכאל טפליצקי), שאיבד את שתי רגליו ביערות, ואשתו ריטה (הלנה ירבולה, במשחק מצוין שבולט על הבמה). גם הם, כך נדמה לאורך ההצגה, מחפשים בתל אביב של ישראל הצעירה את מימוש החלום הגדול.

תל-אביב - ירושלים? קרועים

אלא שבמהלך המחזה עוברים שני הזוגות מסע התפכחות כאוב ומסובך, בו הם מבינים שלא כל כך קל לחצות וליהנות מים האפשרויות התל אביבי הגדול והאינסופי. המסע הזה כולל לבטים והתנגשויות בתוך הזוגות, ובתוך הדמויות עצמן: בין נוח שקפץ לים התל אביבי בשמחה לאשתו פנינה (מיכל בלנקשטיין) שעודנה שומרת אמונים לעברם החרדי, כמו גם בנפשה של ריטה, הקרועה בין שמירת אמונים לבעלה הנכה ללגימה מהעושר שמציעה העיר הצעירה.

הכיוון ידוע

הבעייתיות העיקרית בהצגה היא העובדה שהמסע אל הים הגדול מתנהל בכיוון צפוי ולא מפתיע. גם במחזה הזה (למרות השורה התחתונה המעניינת שלו), האפשרויות הגדולות נמצאות באמצעות המעבר הליניארי והחד כיווני: מירושלים לתל אביב שעל שפת הים. גם כאן החרדיות הירושלמית מוצגת בדרך המוכרת: חד ממדית, קשוחה, סתומה, לא מובנת, וכזו שקשורה תמיד בעסקנות רדודה ושטייטלית בשידוכים ומיניות מודחקת.

כדי לחדד את אינסופיותו של הים הגדול התל אביבי, ההצגה מקצינה לרמה סטריאוטיפית כמעט (במיוחד אם נזכור שמדובר בשנות ה-50') את הניגודים בין ירושלים האפלה לתל אביב הצבעונית והמושכת. כיוון הגאולה המוצג גם בהצגה הזו מצריך אותנו להמשיך לחכות ליום שבו על בימת תיאטרון ישראלי יוצג גם כיוון שונה ואחר, לפיו דווקא העלייה לירושלים ולמה שהיא מסמלת תגלם את התחלת הצליחה של ים גדול ומלא אפשרויות, גם אם שונה מאחיו התל אביבי.

ולמרות זאת, ההצגה – הרבה בעזרת התפאורה והתאורה המדהימים - מצליחה להביא לצופים את ריח הים הגדול, המחכה לחולמים של ישראל הרכה בימים. הקושי והכישלון של הדמויות על הבמה לממש את האפשרויות הטמונות בו מבטאים, אולי, את החידוש והסוד העיקריים שמתגלים בהצגה: ייתכן שאת הים הגדול יש לנסות ולכבוש בדרך שונה מהמקובל, ולאו דווקא באמצעות מעבר לעיר הבית של תיאטרון הקאמרי.