אני מחפש למצוא את זאת שמעולם לא אבדה לי
מחפש אותה בספרי הרפואה ובשק האוכל של החתולים. אני מחכה שתצוף בקפה של הבוקר, שתבהיל אותי כשאפתח את המקרר, או שבבואתה תצוץ לפתע מאחוריי כשאני מתגלח. אני מחפש אותה בכל דבר שאני עושה לבד, והיא איננה
"מימי לא ליוויתי גוויה
בלי להישאר לצידה.
כשמטילים ביצה,
גם אני מקרקר.
די שמישהו יהרהר בי
וכבר אהיה לזכרון"
- אחווה שלמה/ אוליבריו חירונדו*
אני חושב שהיא היתה בת 50, אולי קצת פחות. פגשתי אותה בחדר המיון ההומה, שם הונח גופה הבצקתי מבלי שאיש יטרח לסגור את הווילון, או לדרוש בשלומה. אני חושב ששוב ניסיתי להיזכר באתיולוגיה לפרפור פרוזדורים, כשהיבבות הצרודות שלה החלו להישלח אל חלל חדר המיון, משתהות להדהוד קצר באזור התקרה ואז ננעצות באמיגדלה שלי.
"אני חושב שיש שם מישהי שזקוקה לעזרה", אמרתי לרופאה הבכירה, והיא הביטה בי כאילו גערתי בה על שלא טרחה לחזור אל בחור מאתר ההיכרויות בו היא רשומה, לאחר שביקשה ממנו לשלוח לה תמונה. כאילו אין לי מושג כיצד העולם הזה עובד ומה הם חוקי המשחק.
היה משהו קצת מוזר בתמונה של הסטודנט הגבוה, עוטה חלוק לבן מגוהץ, שניגש אל אשה זרה ומוזנחת השוכבת מייבבת במיון ואוחז בידה. היה משהו כל כך אנושי בפס המבריק שצבעה דמעה מזווית עיינה הימנית אל מאחורי אוזנה. היה משהו כל כך בוטה בצחנה שעלתה ממנה. "עשיתי בחיתול, אני צריכה שיחליפו לי" לחשה לי.
לא פעם הזדמן לי לקרוא כאן את זעקותיהם של חולי הלבד השוכבים חסרי אונים, מבוהלים, מצולקי אקסים, מבקשים לרענן את נפשם ולהישלח נקיים אל תהליך ההחלמה, באין מי שיחליף להם. אלוהים אינו מריח את צחנת הבדידות העולה מבוהלת מאנשי הפגישות העיוורות. אלו שאינם צריכים להזכיר לעצמם שהם מצחצחים במברשת השיניים הכחולה. איש אינו מריח את צחנת האטימות והמכניקה העולה מדור בוררי הכרטיסים בשוק הפו"פ, כמו היו בוררים מלפפונים בשוק - לנבור, למשש, להשליך בחזרה אל הערימה, ומוחמד כבר יסדר למחר. כשהרגישות נחשבת לחוצפה והאמפתיה למחלת נפש, או אז הופכת הרדידות לבררנות והיהירות לאצילות. נאלצנו לזחול בטרם למדנו ללכת. נצטרך לחוש אחווה בטרם נלמד לאהוב.
* * * *
"את אשר לא אבד ליאני מחפש.
אותך, כמובן"
- ליד אבן הטועים/ ט. כרמי
הוא היה משוגע, כלומר הגיע מבית משוגעים כדי לעבור ניתוח במוח. הוא היה משוגע, כי הוא חשב שהוא אלוהים ודאג לשתף בכך את כל מי שהיה מוכן לשמוע. לי זה לא ממש הפריע, כי הוא היה האלוהים הכי נחמד שיצא לי לפגוש. הרי הזדמן לי לפגוש כמה רופאים שחושבים שהם כאלה...
הוא סיפר לי שמכל החיות אשר ברא, אין אחת המועדפת עליו יותר מהאחרות.
הוא סיפר לי שברא את הכוכבים, כדי שתהיה לנו סיבה להביט למעלה גם כשחשוך, ואנו נוטים ללוות את צעדינו במבט חושש.
הוא גילה לי שברא את השמיים כחולים, כי זה מה שיצא. כן, הוא היה אלוהים צנוע.
הוא סיפר לי שפעם, מזמן, כמעט זכה בלוטו, ואני לא שאלתי כיצד ייתכן שאפילו אלוהים אינו יודע מה המספרים שיעלו בגורל. כששאלתי אותו מה היה עושה בכספי הזכייה אילו זכה, השיב לי: "הייתי קונה מכונית... ומוצא אשה טובה. הייתי קונה בית גדול... ומוצא אשה טובה... ומוצא אשה טובה... ומוצא אשה טובה", חזר ומלמל לעצמו.
אני מבקש למצוא לי אשה טובה. אני מחפש אותה בין דפי ספרי הרפואה עבי הכרס, בשק האוכל של החתולים. אני מחכה שתצוף בקפה של הבוקר, שתבהיל אותי כשאפתח את דלת המקרר או שבבואתה תצוץ לפתע מאחורי כשאני מתגלח. אני מחפש אותה בכל דבר שאני עושה לבד, והיא איננה.
אני מחפש למצוא את זאת שמעולם לא אבדה לי, ואני מתקשה לתת בה סימנים.
כבר קרה שחשבתי שמצאתי. היא היתה יפה כמו אחיזת ידו של תינוק, רגישה כמו בלון מסטיק בזוקה על סף פיצוץ, מצחיקה כמו ילד ששואל מדוע לרותי מהגן אין פיפי, ואהבתי אותה כמו... כמו שאני יודע.
היא היתה כמו כל מה שמעולם לא אבד לי – מאופרת כמו ציור שֶמן של צייר דלפון, שחזר וצייר על ציור ישן, מקללת כמו נהג מונית שמנסה להיגמל מעישון ומעשנת כמו נהג מונית שנכשל. כשניסו לשכנע אותי לתת לזה צ'אנס, השבתי: "מה לי ולזה?"
היום אני כבר יודע איך היא סועדת חתולים חולים בסבלנות אין-קץ, אוספת בגדים בשביל המנקה בעבודה, ועד כמה היא מסוגלת להתעצב למראה זקן שיושב לבד על ספסל.
כשהגיתי את שמה בלחש באמצע הרצאה או בדרך לעבודה, נדמה היה לי שזאת דווקא מילה אחת ששווה אלף תמונות.
פעם, לא הבנתי, שאת אשר מעולם לא אבד לי אני מחפש. היום, אני כבר יודע.
אז אני מבקש למצוא לי אשה טובה. אני מחפש אותה תחת אור מנורת השולחן ובמגש התקליטורים במערכת בסלון. אני מצפה שתגיח מקרטעת מהמדפסת. אני מחפש אותה בכל דבר שאני עושה לבד, ובינתיים, היא איננה.
לכשאמצא אותה, סביר ששוב אנזוף בעצמי על שרק עכשיו אני מבין, שחיפשתי את שמעולם לא אבד לי.
* תרגום השיר: טל ניצן-קרן
המשך יבוא
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
