מוכשר מכל מלך

שבוע לפני הבכורה החגיגית של "המלך ליר", תיאטרון הקאמרי היה כמרקחה. שחקנים נכנסים ויוצאים מדלתות פעורות שמובילות לבמה, משננים טקסטים במסדרונות שמארחים לרגע חלקי תפאורות. מוניטורים צועקים שמות שחקנים לסצנות עוקבות. האווירה מתוחה, זרמים תת קרקעיים רוחשים וגועשים. הבמאי הגרוזיני רוברט סטורואה לא נראה כמי שמתרגש מתחושת הפאניקה הכללית שמלווה בדרך כלל הפקות בסדר גודל שכזה רגע לפני שהמסך נפתח. החיוך הטוב שעל פניו המשופמים, נוסך תחושת ביטחון שאיכשהו, בסופו של דבר, הכל יסתדר ואלוהי התיאטרון יברך אותנו בקסם.

בשבוע שעבר נדמה היה לרגע שהצגת הבכורה תיאלץ להדחות כשהשחקן הראשי, יוסי פולק, נדרש לעבור בדחיפות ניתוח עיניים בעקבות קרע ברשתית. הצגה אחת אמנם נדחתה, אבל בתיאטרון כמו בתיאטרון ההצגה חייבת להימשך. ביום ראשון פולק כבר עמד על הרגליים לצד הרכב הכוכבים שגיבש סטורואה לטובת העיבוד החדשני שלו למחזה של וויליאם שקספיר. 52 שנה אחרי הפקת הדגל של תיאטרון הבימה, יחזור המלך ליר לשוטט אבוד ונבגד על הבמה הישראלית. פולק יעטה את גלימת המלכות שעיטרה בעבר נפילים כמו אהרון מסקין ושמעון פינקל בישראל ולורנס אוליבייה, ג'ון גילגוד פול סקופילד, קריסטופר פלאמר ורבים וטובים אחרים מעבר לים.

פולק. "אני לא כל כך אוהב לעבוד"

ליר, זה לא סוד, הוא מסוג התפקידים ששחקנים חולמים עליו. "בכל תפקיד יש משהו מסוים שמושך אותך לתוכו, אצל ליר זה אינסוף של גילויים ודרך לעשות בו", אומר פולק בראיון שמתקיים על ספה בפרוזדור שמוביל לבמה. "הנטייה המובהקת שלי היא לשבת בבית או בבית קפה. אני לא כל כך אוהב לעבוד", מפליט פולק ומגניב מבטים מאיימים לעבר הרמקול שממנו בוקעים קריאות לשחקנים שנדרשים לבמה. אני שואלת אותו אם הוא עצלן והוא עונה "הייתי מאוד רוצה להיות עצלן, אבל לא יוצא לי כי אני עובד כל הזמן". קשה שלא להתאהב בפולק. יש בו משהו כובש, ילדי, מאוד אנושי. ליר, לדבריו, השתלט עליו. "הוא כבש אותי, נכנס לי ליומיום והשתלט", הוא אומר בהשתאות ומחפש מטאפורה מתאימה, "זה כמו בהופעות רוק שהקהל נכנס לאקסטזה".

למה לדעתך נדרשו 52 שנה ויוסי פולק אחד כדי להחזיר את ליר לבמה הישראלית?

"אני לא יודע. אני יכול רק לשער. זה תפקיד שהוא משאת נפש עבור שחקנים שנמצאים לקראת סוף הקריירה שלהם. תפקיד קשה מאוד שדורש נוכחות תיאטרלית חזקה. אני חושב שהנהלות התיאטרונים לא רוצות להתעסק במאבקים על התפקיד. זו נראית לי הסיבה העיקרית. כל ניסיון להעלות את ההפקה הציף אמוציות סוערות וחשקים. הם פשוט העדיפו לוותר על המלחמות. לא לחרב לאנשים חלומות".

זו הפקה שמלווה בציפייה מאוד גדולה, גם בגלל שהמחזה נפקד מהבמה יותר מיובל וגם בגלל גלריית השחקנים שגילמו את התפקיד הראשי שהם מקור להשוואה.

"כל תפקיד שאני עושה בתיאטרון מלווה במערכת לחצים, במיוחד אצלי, כיוון שאני לא שחקן קבוע של תיאטרון כזה או אחר. הצלחה או כשלון של מחזה קובעים את הפרנסה שלי. באופן מסוים דווקא 'המלך ליר' מלווה בפחות לחץ מכיוון שהציפייה ממנו היא להצלחה אמנותית ולא בהכרח קופתית. אני מודע מאוד לקשר בין 'הצלחה' להמשך העבודה שלי ולכך שאם לא אספק את הסחורה הפרנסה עלולה להיפגע. בזה אין הבדל מבחינתי בין המלך ליר לתפקידים אחרים".

"המלך ליר". משאת נפש עבור שחקנים לקראת סוף הקריירה שלהם

ובכל זאת יש הבדל. חמש שנים שפולק משרך רגליו בין התיאטרונים משדל ומשכנע להעלות את המחזה הנחשב לפסגת יצירתו הטראגית של שייקספיר. מספר פעמים כשכבר נדמה כי הנה זה כמעט קרה, הוחלט לגנוז את הרעיון. תיאטרון "הקאמרי" היה זה שהחליט להרים את הכפפה. "זה נכון שבזמן האחרון התיאטרון הישראלי נרתם להפקת מחזות משמעותיים כמו 'המלט', 'אנטיגונה' או 'האב' שביימתי, אבל אלו הבלחות שהופכות לדבר נדיר יותר ויותר", אומר פולק, "נדמה לי שהתיאטרון היום בנוי בעיקרו על סיפוקים מידיים, תכנים עממים. יכול להיות שבזמנו התייחסו כך גם אל המחזות של שייקספיר שהוצגו בכיכרות, אני לא יודע. נראה לי שזה חשוב, בסופו של דבר אלו הדברים שנחרתים בזיכרון".

"זה שאני חושב על הטקסטים זה ברור. עם השנים הטקסטים דורשים יותר ויותר שינון. זה עניין טכני, אבל זה חלק מאוד חשוב בעבודה שלי על תפקיד. כשאני גומר ללמוד בעל פה אני מרגיש כמו תלמיד בבית ספר שהמבחן מאחוריו. עד שאתה לא יודע את הטקסט בעל פה, אתה לא יכול לעוף".

"נסעתי לראות הצגות שלו בגרוזיה. הם הציגו בגרוזינית ולא הבנתי מילה. ראיתי את 'מחכים לגודו' ולמרות שזה מחזה מאוד טקסטואלי, נשארתי בפה פעור. העבודה שלו פיזית מאוד. דרך הדימויים אתה מבין דברים. גם פה העבודה כזו. זה מסובך פי עשר כי ההתמודדות היא גם ברובד של הטקסט אבל לא פחות בגוף. בעבודה עם ניסים אלוני היה משהו שהזכיר את הסגנון. אני לא יודע מה תהיה התוצאה, אבל אני אוהב את הדרך. הוא לא עושה עניין מליר אלא מתעסק עם החיים".

הוא נהיה חלק ממני

בדיוק כשפולק מסיים לדבר על החיים מגיע ללחוץ את ידו עמרי ניצן, מנהלו האמנותי של התיאטרון. "מה שלומו?", הוא שואל ופולק עונה בפולנית: "יהיה בסדר". ניצן מצדו טופח על שכם ומחזק: "בטח שיהיה בסדר". אנחנו חוזרים לחיים, לבמה. "זוהי בעצם טרגדיה של חרטה מאוחרת", כך הגדיר סטורואה את המחזה שחושף את חולשות האדם ופגמיו. פולק מסכים: "שייקספיר כתב על תיקון, על דרך שאדם עושה בשלב שבו כבר מאוחר מדי לתקן. הוא מתעסק בחטאים ובליר יש את כולם. זה אדם שאין גבול לכוח שלו, הוא מרשה לעצמו הכל, הוא יהיר ומתנהג בטיפשות. אפשר להתייחס אל הפן הפוליטי של המחזה, מבחינתי זה מחזה על כשלון אישי בתוך המשפחה. אני לעולם לא אבחן את מידת האהבה של הילדים שלי כלפיי, זה טיפשי. אבל הוא כל כך מוקף בעצמו, בודד בפסגה, שלא מספיק לו להרגיש, הוא חייב לקבל אישורים. זה מחזה על כוח ושלטון, מחזה שמביא לידי הקצנה משהו שחבוי בכולנו".

"אני לא שחקן שמאבד את עצמו בתפקיד, למרות שפה נורא קל להגיע לשיאים. אני חושב שלומדים מחזה רק תוך כדי עבודה. זה לא שיש לי מערכת יחסים עם הדמות, זה יותר שלאט לאט הוא נהיה חלק ממני. מערכת היחסים שלי עם

הדמות ועם המחזה עוברת דרך הקהל. המפגש הוא הזה הוא נקודת מבחן. משחק הוא עבודה וככל שהשנים עוברות אני יותר ויותר עובד בזה. בהתחלה יש אידיאליזציה או הגבהה של האידיאל ומחשבה של מי יודע לאן אפשר להגיע עוד. אנשים רוצים להגיע להכרה. מבחינתי זה כבר לא הסיפור. זו עבודה ואני מדיום שדרכו הקהל מרגיש. כשעבדנו על 'הצוענים של יפו' יוסל ברגנר שצייר את התפאורה אמר לי יום אחד שאני משחק יותר מדי טוב. לא הבנתי למה זה רע. הוא אמר 'אתה צריך להשאיר מקום לקהל'. הוא חשב שההשתדלות שלי מפריעה. להיות מודעים למשחק זה מפריע. לכן אין לי אשליות בנוגע להתערבבות הזו בין האדם לתפקיד. כשזה קורה צריך להפעיל מעצור ולומר 'אל תבלע, אל תיתן לזה להקסים אותך מדי, שלוט בזה, נווט את זה, אל תשכח שיש לך מטרה חשובה יותר וזה לתת לקהל להרגיש'. שחקן לא צריך להרגיש, הקהל צריך להרגיש".

"לא, כשאתה נורא רוצה להרגיש אתה לא נותן לקהל מקום. תחשבי למשל על אמהות שכולות שאנחנו רואים בטלוויזיה. הרי מה שמכווץ באמת את הבטן זה לראות אותן דוממות על הקבר. שחקנית היתה עושה מזה עניין שלם אבל זו טעות. בחיים, כשאנחנו מתמודדים עם הדברים הכי קשים, אנחנו לא עסוקים בדרמה. זו אומנות, כמו נגרות. הקהל לא בא לראות את החוויה שלך אלא הצגה. אני תמיד נכבש מהפשטות אפילו הייתי אומר מהצניעות של השחקן, מחוסר המודעות לדבר הגדול הזה שהוא נושא על כתפיו".