שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הכתיבה שלי מגרדת
    ג'ונתן ספרן פויר, כישרון ענק בן 28, כתב את אחד הספרים הכי טובים, מצחיקים ומרגשים שיצאו באחרונה על אמריקה אחרי ה-11/9. איך הוא עשה את זה? הוא פשוט ישב וגרד

    אחרי ששאלה נוספת זוכה למענה "לא יודע", ג'ונתן ספרן פויר, בראיון טלפוני מברלין, אומר: "את רואה, זאת הסיבה שזה פשוט נורא לראיין סופרים. בטח יש כאלה שנותנים לך תשובות מאוד יפות, אבל תהיי בטוחה שהם פשוט משקרים לך".

     

    בשיחה עם פויר לא קשה להבין מאיפה הוא הביא את אוסקר שֶל, גיבור ספרו החדש "קרוב להפליא ורועש להחריד", ילד כל כך שובה לב, שמתחשק לחבק אותו חזק או סתם להסתובב איתו בניו-יורק . אוסקר הוא ילד בן 9, קשקשן בלתי נלאה, אספן, ממציא, ומנגן בתוף מרים, שמנסה להתגבר על המוות של אבא שלו באסון התאומים.

     

    אולי הסיבה שכל-כך קל להתאהב באוסקר וגם בספר החדש והנפלא של פויר שרואה כעת אור בהוצאת כנרת-זמורה ביתן, היא העובדה שאוסקר נולד מעטו של פויר לגמרי במקרה והכריח אותו להחיות אותו על פני רומן שלם. "בהתחלה בכלל לא התכוונתי להשתמש בקול של אוסקר ברומן", אומר פויר, "פשוט התאהבתי בו. הוא הצחיק אותי ודאגתי לו. שמתי לב שאני משקיע יותר ויותר זמן בלכתוב אותו, במקום ברומן שלכאורה כתבתי אז, ואז התחלתי להראות אותו לחברים - כי מה הטעם לכתוב ספר אם אתה לא רוצה להראות אותו לחברים - והבנתי שזה הספר שאני אמור לעבוד עליו".


    פויר. את הספרים שלו הוא כותב בבתי קפה

     

    מאיפה הוא בא, אוסקר?

     

    "אני ממש לא זוכר. יש לי בן דוד שקצת דומה לו, ויש לי אח קטן שדמה לו כשהיה ילד, ואני הייתי קצת כמוהו ובטח גם עכשיו, אבל אין לי מושג מאיזו סיבה בדיוק התחלתי לכתוב בקול שלו. הייתי אתמול בערב בהופעה של ג'ואנה ניוסום, וחשבתי - איפה שיר מתחיל? זאת שאלה מעניינת ובלתי אפשרית. אתה משחק עם הגיטרה ואז פתאום משהו נשמע לך טוב? אבל למה בכלל שיחקת עם הגיטרה? למה בחרת דווקא באקורדים האלה? איפה בדיוק הדברים מתחילים? אם יש קסם בתהליך - אני לא יודע אם יש או אין - אבל אם יש, שם הוא נמצא. כשיש נוצר מאין. ואחרי זה אתה רק משתפר, ברגע שיש לך את המשפט הראשון, כל מה שקורה אחר-כך זה רק הרחבה של המשפט הזה".

     

    אין טיעון, אין מטרה, אין מוסר השכל

    ספרו הקודם של פויר, "הכל מואר", היה הצלחה אדירה וזכה גם לעיבוד קולנועי. לכתיבת הספר החדש קיבל פויר, בן 28, מקדמה חסרת תקדים לכותבים בגילו, כחצי מיליון דולר. אם היו ציפיות גדולות, אין ספק שהוא עמד בהן. "רציתי שהקורא יהיה מושקע בדמות, שיהיה לו אכפת ממנה, שירגיש כלפיה רגשות חזקים", אומר פויר. ואמנם, דרך הסיפור של אוסקר, אירועי 11/9 משתנים ממופע ראווה הוליוודי לסיפור אישי, אמיתי ועצוב. 
    פויר מגייס לטובת המטרה כל מה שהוא יכול: כשהוא רוצה להמחיש שתיקה הוא מביא דף ריק, כשהוא רוצה להמחיש רעש הוא מציג דף גדוש במילים שאינן ניתנות לקריאה. לסיפור נלווים עמודי תמונות ועמודים עם שתי מילים בלבד, אבל בלי שום יומרה אמנותית, אלא באופן ברור וגלוי כדי לשרת את הטקסט. הוא עצמו לא אוהב לדבר על המבנה הייחודי של הספר. "אתה עושה דברים בגלל שאתה אוהב שהם נעשים בדרך מסוימת", הוא אומר, "זה כמו אנשים שיש להם פטיש או משהו. יש אנשים שאוהבים מגע של פרווה בכפות הרגליים. למה? אין לזה הסבר".

     

    אז מוטיבציה אמנותית זה כמו פטיש?

     

    "אני חושב שהם מאוד דומים. ההבדל הוא שבתהליך הרדיפה אחרי הפטיש הזה אתה מגיע לחיפוש מאוד חזק ומעניין, והעוצמה של הכניסה לתוך זה היא הרבה יותר משמעותית מלחכך את הרגליים בפרווה. אני מתכוון להגיד שאני לא יכול לשכנע מישהו למה אני עושה דברים בצורה כזאת או אחרת, כי זה לא טיעון מהסוג הזה. אם מישהו יגיד שהתמונות בספר מיותרות, אני לא אוכל להתווכח איתו".

     

    יש לי תחושה שזה קשור איכשהו לעניין שלך באספנות. גם זה סוג של פטיש?

     

    "אספנות זה עוד אחד מהדברים שעניינו אותי מאז שהייתי ילד. כל החיים אספתי דברים והתעניינתי באוספים של אנשים אחרים (אחד האוספים שלו הוא דפים ריקים ממכונות כתיבה של סופרים מתים). למה? אין לי מושג. אולי לאנשים שחוו אובדן בחיים שלהם - והמשפחה שלי חוותה כל מיני סוגים של אובדן – יותר חשוב להיאחז בדברים ולשמור אותם יחד. טוב, זה נשמע מאוד פואטי, אבל זה בטח לא האמת. האמת היא כמו גירוד. היא בתוכי. לאנשים יש גירודים כאלה ולפעמים אמנות היא שיטה לגרד. לא נתקלת פעם ביצירת אמנות והרגשת הקלה? אני חושב שהרבה מזה בא משם. אתה מנסה ליצור את הדברים שיעזרו לך להתגרד מבפנים, ומסיבה כלשהי אספנות זה אחד הדברים שמסוגלים לעשות את זה בשבילי. אני לא יודע למה. זה לא שיש לי רעיון ואז אני יושב וכותב אותו. אני כותב ואז אני רואה מה היו הרעיונות שלי. אין שום טיעון שאני רוצה לטעון, שום מטרה בכתיבה, אין מוסר השכל. הכתיבה היא ניסיון לעצב משהו סביב שלל הגירודים שאני מרגיש".


    תמונה מתוך הספר. אוסקר חושד שהאיש שבתמונה הוא אבא שלו

     

    אז כתיבה היא סוג של טיפול בשבילך?

     

    "זה לא נשמע טוב, אבל אני לגמרי מבין למה אמרת את זה עכשיו, כי זה באמת נשמע ככה. אבל לא, ממש לא. הכתיבה שלי היא משהו למען עצמו, בהתחלה, ואז בדיעבד מתברר שהיא מלאה לי כל מיני צרכים. אני אף פעם לא יודע מה אני עושה כשאני מתחיל לכתוב".

     

    מה הדבר הכי קשה בכתיבה?

     

    "הדבר הכי קשה בכתיבה זה לשמר את העניין שלך לאורך זמן. איך יכול להיות שיהיה לך אכפת מאותו הדבר במשך שלוש שנים? אצלי העניין מגיע מזה שאני מפתיע את עצמי. אני לא רוצה לעבוד שלוש שנים על 'פרויקט', אני מעדיף לחפש משהו".

     

    אתה חושב שיש לך איזה קשב מיוחד, רגישות שמאפשרים לך לכתוב ספר שמבטא כל-כך טוב את רוח הזמן שבו אנחנו חיים?

     

    "לא יודע. סופרים הם בעצם קולות, קולות שאנשים הקשיבו להם, רק שהם מוצגים באופן יותר דחוס, עוצמתי, יצירתי, משמעותי. אני לא חושב שאפשר לעשות משהו בעניין, זה לא רעיון טוב. צריך להסתמך על העיניים והאוזניים שלך, על החושים שלך"

    .

    אוסקר ממציא חולצה שעשויה ממזון לציפורים, כך שאם תיפול מגורד שחקים הן יתפסו אותך (תמונה מתוך הספר)

     

     

    הספר שלך, כמובן, מאוד מצחיק, וקראתי שאתה אומר על עצמך שאתה לא בנאדם מצחיק במיוחד.

     

    "כנראה ניסיתי להיות מצחיק כשאמרתי את זה. אבל האמת היא שזה גם נכון. סופרים הם לא מבריקים כמו הכתיבה שלהם. זאת הסיבה שהם כותבים".

     

    ואיך בדיוק המנגנון הזה עובד?

     

    "זה עובד כי בכתיבה יש זמן. אני מזכיר את זה ב'הכל מואר'. בכתיבה אתה יכול לחזור אחורה ולתקן את הטעויות. כמה פעמים יצאת משיחה והרגשת 'הלוואי שהייתי אומרת את זה'? כשאתה כותב אתה לא כבול לזמן, יש לך הזדמנות לדעת את הסוף ולהשלים את ההתחלה".

     

    סומך על זבאלד

    ברגע הזה של הראיון הבייביסיטר זועקת לעזרה ופויר נוטש את הטלפון לכמה דקות ואז חוזר מתנשף. "הילדה בסדר", הוא ממהר להרגיע. הוא נמצא עכשיו בברלין עם אשתו, הסופרת ניקול קראוס ("תולדות האהבה") כחלק מתוכנית של סופרים ואמנים אמריקאים שבאו ליצור בגרמניה למשך שלושה חודשים. גם ב"הכל מואר" וגם בספרו החדש פויר מתעסק בעיקר במשפחה. לטענתו, הסיפור המשפחתי לא מעסיק אותו בכלל ביום יום, אלא רק כשהוא כותב. "יש דברים שאני בכלל לא חושב עליהם מחוץ לכתיבה, וכשאני כותב אני חושב רק עליהם. כתיבה היא לא השתקפות של חיי המחשבה שלך. זה לא שיש דברים שמטרידים אותי ואז אני כותב עליהם, אני כותב ואז אני רואה מה מטריד אותי. אני יודע שזה נשמע לגמרי בולשיט, אבל זה מה שאני עושה".

     

    בכל זאת, אתה יכול לכתוב על אהבה, אתה יכול לכתוב על הרבה דברים ואתה בוחר לכתוב על משפחות.

     

    "אני לא מרגיש שיש לי את המותרות לבחור. זה לא שיש לי 101 רומנים ואני בוחר לכתוב אחד מהם. אם יש לי מזל יהיה לי רומן אחד שיעלה לפני השטח וגם יעניין אותי לאורך כמה שנים".


    פויר. קיבל מקדמה חסרת תקדים לסופר בגילו

     

    פויר מתעסק ב-11/9 באופן שונה מהרגיל. מצד אחד סבא וסבתא של אוסקר באו מדרזדן אחרי מלחמת העולם השנייה, ואי אפשר שלא לחשוב על "בית מטבחיים 5" של קורט וונגוט, ומצד שני לגיבור שלו קוראים אוסקר והוא מסתובב עם תוף, כך שאי אפשר שלא לחשוב על אוסקר של גינטר גראס מ"תוף הפח". בשני הספרים האלה התוקפן הוא הקורבן, אז גם אי אפשר שלא להמשיך את קו המחשבה הזה ולשאול אם פויר לא חושב שאמריקה הביאה את ה-11/9 על עצמה.

     

    אמריקה היא הגרמניה של המאה ה-21?

     

    "אני לא חושב. לא. כמובן שזה מורכב ואולי זה מה שרציתי לכתוב. בשבועות ובחודשים אחרי ה-11/9 דיברו על אמריקה כל הזמן באותו אופן. בלי שום הקשר היסטורי, שום הקשר רגשי. ואחד הדברים שאהבתי בזה שהכנסתי את הדברים האלה לתוך הספר זה ההקשרים האלה. בתקופה שכתבתי את הספר קראתי במקרה גם הרבה על דרזדן. מעניין לראות את ההיגיון שהיה מאחורי ההפגזות - כמובן שזה רע להרוג אזרחים, אבל זה מאזן את הרוע שעשו הגרמנים בזמן המלחמה. אזרחי המדינה צריכים לקחת אחריות על המעשים של המדינה שלהם. כמובן שזה גם מה שהמחבלים של 11/9 בטח אומרים. שני ההסברים שגויים, שניהם בלתי הולמים ולא מתרצים רוע. אבל זה כן מעניין לכלול אותם בהקשר היסטורי רחב יותר".

     

    איך אתה מתמודד עם ההצלחה של הספר?

     

    "זה עדיף על כישלון. זה בטוח. אבל האמת היא שזה הכול הפתעה בשבילי, הפתעה מתמדת. אתה כותב את הדברים האלה ואתה חושב שאף אחד בחיים לא יקרא אותם או יתחבר אליהם. בספר הראשון ניסיתי לדמיין מי יכול לאהוב דבר כזה, והתשובה היחידה שהיתה לי בראש זה מישהו כמוני. וטעיתי בגדול. לא רק שאנשים שונים ממני אהבו אותו, אלא שהיו הרבה אנשים כמוני שלא אהבו אותו בכלל".

     

    היה קשה לחזור לכתוב אחרי "הכל מואר"?

     

    "היה קשה, אבל לא בגלל ההצלחה, אלא בגלל שכתיבה זה דבר כל-כך קשה. אבל עכשיו עוד יותר קשה לי ואני חושב שזה רק ילך ויעשה יותר ויותר קשה".

     

    אולי זה ייעשה יותר קל?

     

    "לא. לא נראה לי. זבאלד אמר שלהיות סופר זה לא כמו להיות רופא, שמפעם לפעם זה לא נעשה יותר קל. ככל שאתה כותב יותר, ככל שיש לך יותר ניסיון חיים אתה יודע פחות מה אפשרי ומה בלתי אפשרי. נראה לי שאני סומך עליו".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פויר. הכל תלוי במשפט הראשון
    צילום: ניקול קראוס
    "קרוב להפליא ורועש להחריד".
    עטיפת הספר
    כפות הידיים של סבא של אוסקר. אחרי המלחמה הוא הפסיק לדבר וקעקע את המילים על ידיו. תמונה מתוך הספר
    תמונה מתוך הספר
    הטבות למנויים
    מומלצים