פעם, בחיים

שלושה סרטים לא מספיק מוערכים משלושה עשורים שונים יצאו החודש בדי.וי.די: "אמריקן גרפיטי" מהסבנטיז, "שמתי ברז למורה" מהאייטיז ו"צומת מילר" מהניינטיז.

לגבי הראשון, שיהיה ברור: אם הסרט הזה היה של כל במאי אחר, הוא היה נחשב היום לקלאסיקה. אבל "אמריקן גרפיטי" הוא של ג'ורג' "גמדים שעירים" לוקאס, ומעמדו בהיסטוריה של הקולנוע הלך ונשחק ביחס ישר לריספקט שמקבל היוצר שלו. אבל אתם תתעלמו מכל זה, תשימו עליו יד ותראו אותו כמו שהוא — קולנוע נוסטלגי מצחיק לעילא ומרגש במידה, שראוי להיות מוזכר בנשימה אחת עם "אני והחבר'ה".

בנוגע לסרט השלישי — כזה אני, בא בהפוכה — "צומת מילר" הוא הסרט הטוב ביותר של האחים כהן, נקודה. אבל הוא מעולם לא קיבל את הכבוד שמגיע לו. לא בהשוואה לסרטים אחרים של הכהנים, ולא בהשוואה לסרטי גנגסטרים גדולים אחרים. אבל אתם יודעים מה טוב, וכשתיתקלו בשורות דיאלוג כמו "הוא לא בחור רע, אם מראה ושכל ואישיות לא נחשבים" ו"לו ידעתי שניצוק את רגשותינו למילים הייתי משנן את שיר השירים", תבינו שזה אחד מהסרטים הגדולים של כל הזמנים. לא פחות.

ו"שמתי ברז למורה"? אם השם הזה לא מעורר בכם כלום חוץ מתהיות על הרגלי העישון של מתרגמי הסרטים המקומיים, כנראה שאתם צעירים מדי בשביל לזכור אותו, אז עזבו. אם הוא מעורר את החיוך הדרוש, סימן שגם אתם גדלתם על הקומדיה המשובחת הזאת — ותרשו לי לספר לכם שהיא עובדת היום בדיוק כמו ב־1986. סרטי נעורים לא זוכים בדרך כלל להרבה כבוד, וזה חבל; במקרה של עלילות ההברזה של פריס ביולר, זה פשע. אני מתכוון, כמה סרטים אתם מכירים שהצחיקו דור שלם עם שורה כמו "ביולר? ביולר?".

"אמריקן גרפיטי", "שמתי ברז למורה" ו"צומת מילר", מכירה והשכרה (69.90. כן נו, כל אחד)