אני אחרון הפזמונאים
למרות ששיריו מוכרים לכל, דודו ברק יודע שאת הכבוד המגיע לו הוא יקבל רק בקבר. בינתיים הוא מוציא אוסף חדש, ומתבייש לפנות לזמרים הצעירים. ולא, אין לו שום בעיה עם התואר פזמונאי
אין ישראלי שגדל בארץ ולא מכיר את השירים - "חייך וחיי" של בועז שרעבי, "ושוב אתכם" של אילן ואילנית, "היום היום" של שרית חדד (ולפניה דורית ראובני), "אחכה לך" של הנשמות הטהורות ו"פרחים בקנה", שלא משנה מי שר - תמיד יהיה אחד השירים האהובים ביותר שנוצרו פה. ואף על פי כן, דודו ברק, האחראי לשירים אלה ומחשובי כותבי הפזמונים של ז'אנר ארץ ישראל היפה ושירת אמצע הדרך, עדיין מסתובב בינינו באלמוניות יחסית.
דודו ברק בצעירותו. קלסיציסט, ומאושר בזה
מ"כותל המזרח" ועד "ארץ ישראל יפה", ברק החל לכתוב בגיל 18 ומאז לא חדל. גם בימים אלה, עת הביקוש למקצוע שלו ירד, הפך שירו "לצפון באהבה" לאחד מהמנוני המלחמה האחרונה. ועם זאת, שיר שאחרי מלחמה, עדיין לא כתב.
"והמשכיל בעת ההיא יידום", הוא מסביר, "פעם הגבתי בשיר על כל דבר. במלחמת יום הכיפורים כתבתי את 'אחי גיבורי התהילה'. אחרי שרבין נרצח כתבתי את 'בדם לבנו'. עם הזמן אמרתי לעצמי: 'תרגיע, תן לעצמך פרספקטיבה'. הגם שהמלחמה הזאת לא יכלה לדרוש שירה הרואית. היא מלחמה נורא אומללה. אני צריך מרחק זמן ואת הזמר שישיר את זה".
ומי מתאים לשיר את זה?
"הייתי רוצה שמישהו מהצעירים יעשה זאת אבל אני מתבייש לבקש, והם לא פונים אלי. אני מאוד נהנה מקרן פלס והראל סקעת והייתי מאוד שמח לשתף איתם פעולה. לאיה כורם למשל, כתבתי שיר על החתולה שלה. אבל זה הודות לכך שהרן, בני שלמד ברימון, גר דלת לידה".
לאחרונה הוציא ברק דיסק אוסף משיריו, "לך עוד אשיר אלפיים", והוא כבר עובד על אוסף שירי ירושלים ואוסף שירי חגים.
אתה בעצם אחרון בדורך.
"נכון, אני אחרון הפזמונאים. נראה לי שאין אחרי עוד כותבי שירת עם. אחרי לכתם של נתן יונתן, נעמי שמר ואהוד מנור, נותרו חיים חפר ודן אלמגור ויורם טהרלב ורחל שפירא ושמרית אור - כולם מבוגרים ממני שנאלמו, מפני שהבינו שקדמת הבמה שייכת לדור הצעיר. גם לאהוד כבר לא היה כל כך קל בשנים האחרונות. הפזמונאות כמקצוע, נכחד. היום זמר שר את עצמו, את מילותיו, את לחניו. היום אומרים שירה ולא שרים שירה, ואני לא אומר את זה לגנאי, אני חושב שאלה הן תמורות העיתים. אז אפשר לומר ששלמה ארצי שהוא בן דורי, הוא שורד והוא ענק, אבל אם הוא היה רק כותב מלים, או רק מלחין, הוא היה במקום שאני נמצא בו היום".
אתה רואה את עצמך כאחד מהענקים?
"לא חידשתי בכתיבה שלי, לא פרצתי גבולות ומוסכמות ולא נשאתי דקלרציות, ואני לא חושב שגם בשירה פרצתי. אבל יחד עם זה יש לי את המותג שלי, שמזוהה איתי. אז אני קלסיציסט, ומאושר בזה".
לכתוב עד טירוף
הוא נולד ב-1948, יש לו שלושה בנים ושני חתולים, וילדותו עברה עליו בירושלים ובחולון. בבגרותו חזר לירושלים, בה הוא מתגורר עד היום. "הייתי ילד של אמנויות, בעיקר ריקוד, אבל לא של כתיבה וספר. אימי האכילה אותי ספרות בכפית ואבי לקח אותי למופעי תרבות. כשהסתובבנו ברחביה הייתי רואה דרך החלונות בלי סוף ספריות. אחרי התיכון נרשמתי לחוג לספרות עברית וכבר חיסלתי ספריות בעצמי".זמן קצר אחרי שנטש את תחום עיסוקו העיקרי - הריקוד, החל פתאום לכתוב. "שירתתי בגל"צ ובוקר אחד, יד שקופה אמורפית נכנסה דרך החלון, נגעה בראשי ונעלמה. לא אכעס על מי שיחשוב שאני אומר דברי טירוף. קמתי וכתבתי שיר עלומים אבל לא בוסרי: שקול, עם בתים סדורים, מטאפורות ודימויים. מאז לא חדלתי לכתוב, עד טירוף. חששתי שאני נחל אכזב שעלול להתייבש".
השיר הראשון שלו שפורסם יצא על תקליט שדרים של צמד "הפנינים הכחולות", שהורכב מפרופ' עודד זמיר וטמירה ירדני "שהיתה יפהפיה בלתי רגילה והיה לה קול נהדר". אחריו באו שירים לאילנית וכתיבה משותפת עם נחום היימן, נורית הירש, דובי זלצר, יוני רועה, קורין אלאל ואפילו משה וילנסקי. שירים שלו העפילו לצמרות מצעדי הפזמונים כשהיה בן 20 בלבד.
ברק ושושנה דמארי. כתב לה שירה אדירה ומתוכשטת
"אני מטבעי שווה לכל נפש ויודע להתאים עצמי לסוגות שונות. לזהבה בן כתבתי עם רקמה אוריינטלית, לשושנה דמארי הקמתי זמרה אדירה ומתוכשטת, לירדנה ארזי פזמוני שמלה לבנה ולקורין אלאל שירים בג'ינס. חבל שלא כתבתי לאריק איינשטיין, חווה אלברשטיין ואסתר עופרים. אני לא יכול לרוץ אחרי אנשים, כבר נלאיתי מזה".
שירת הארץ
לטענה כי לא כל הפזמונאים אהבו שמכנים אותם כך, עונה ברק: "אני חושב שפזמונאות זה ז'אנר, והוא מתחיל אצל ביאליק שיש לו 'שירים ופיזמונות'. אין לנו מה להתבייש אני קורא לעצמי פזמונאי בראש מורם".מה היה יחסך לגדולי הפזמונאות העברית האחרים?
"במישור המקצועי מאוד הערכנו אחד את השני, וכצעירים היתה קנאת יוצרים גדולה בין כולנו. כל אחד ניסה לכבוש את האולימפוס שלו וכל אחד דרך על השני. אני לצערי לא ידעתי לדרוך וחבל, כי מי שהיה איתן, השיג יותר. אני תמיד הייתי פראג - מלחמותי היו בשקט. תמיד הילד הטוב, הלא פרובוקטיבי. ירושלים לקחה אותי למקום המאוד ליטורגי, השפה הגבוהה הקישוטיות, אני מאוד בארוק ורוקוקו. גם רנסאנס. ויחד עם זאת, אני זה שכתב את 'בלי עגיל ובלי מחרוזת בתולה בראש ובאוזן' לדנה אינטרנשיונל.
"גם כשלמדתי בברודווי של שנות ה-60 והייתי מסתובב במסיבות, את השאכטות הייתי מעביר לאחרים. הייתי סקרן, אבל כל כך מרובע, שבתקופה ששהיתי שם היה וודסטוק ולא נסעתי. הייתי שונה מאייל מגד שהיה איתי בגלי צה"ל, או יונתן גפן שכבר הלכו לכיוון הרוק, הביטלס. אני לא נהרתי לשם, הייתי ילד טוב עם נורית הירש. אנחנו שירת הארץ".
אבל כתבת גם רוק. ל"נשמות הטהורות" למשל.
"כתבתי להם את 'שחור, לבן, שחור', 'יש ללכת עם הזמן' ו'אחכה לך'. הייתי מאוד פוליפוני אבל המקום הנוח לי ביותר זה הקלאסיקה".
יש שיר שלא האמנת כשהפך ללהיט?
"'פרחים בקנה'. לדעתי אפי נצר לא מדבר איתי היום בגלל זה, כי אמרתי לו: 'אני חושב שכתבנו להיטים יותר טובים'. לא האמנתי איזה פוטנציאל גלום בשיר הזה. היום אני מבין שאם עם שלם דורש שיר - אז העם הזה לא מטומטם. ואני חושב שהוא נורא נפגע. והיום אני מבין שהשיר הזה הוא בהחלט שיר שאני צריך ללכת בזכותו בראש חוצות ובגאווה גדולה".
יש טענות שהוא מאוד מיליטריסטי ושוביניסטי.
"ודאי, אבל כל התקופה היתה כזאת. הגבר יוצא לקרב והאישה ברוך ובעדנה מצפה לשובו - אלה היו נשואי ההערצה ואלה היו הדפוסים. חיינו בתוך קונבנציות שהיום אנחנו מבינים שזה בולשיט, הרי נשים הן לא פחות לוחמות מגברים. אחת כזאת כמו ציפי לבני, תנו לה צ'אנס, תראו איזו מנהיגה היא תהיה. היה בזה המון תום וגם מוסכמות, שבתור ילד צעיר לא מרדתי בהן אלא הלכתי איתן".
בשנות ה-70 הוא עבר, כמו מדינה שלמה, תהליך של היפרדות מהקולקטיב אל העצמי, לקח פסק זמן מפזמונאות ועבר לשירה. "כתבתי שירה כצורך להוכיח עצמי שאני יכול להתעסק עם סוגות שונות. לימים חזרתי אל הפזמונאות כחזור אדם אל ביתו האהוב. ואז כבר כתבתי שירים אחרים לגמרי, כמו 'קשר דם' שכתבתי לאורנה ומשה דץ, שבו אני מבכה את אובדן הנישואים שלי. או 'הרקיע השביעי' של דורון מזר - על בדידות וכאב. אבל כל השירה הארצישראלית ההיא הלכה ונעלמה עם השנים".
עצוב לך שלמרות גוף היצירה המאוד מוכר שלך, אתה לא?
"נורית הירש אמרה לי פעם: 'דודו, נורא צר לי שזה יקרה לך אחרי מותך. אין לי ספק שכל העולם ידע מי אתה אחרי שתיעלם'. אני ביישן וענו, כמו ירושלים. כמה שאני מדבר על עצמי, אני לא יודע למכור את עצמי. זה לא מצער אותי, זה מדגדג קצת, אבל אני לא יכול לעלות על גג ולצעוק בראש חוצות: 'הנני כאן'. השירים מדברים בעד עצמם, וזה אושר עצום".
עטיפת האוסף. השירים מדברים בעד עצמם
הראל סעת. מתבייש לפנות
איה כורם. שיר על החתולה
אריק איינשטיין. חבל שלא כתב לו
מומלצים
