אחותה, עירומה, במיטה שלי. שאלוהים יעזור לי! (אילונה - 1)
היא גרה במושב בדרום, היא היתה יפהפיה במדים ועוד יותר באזרחי, והכי יפה - בלי זה ובלי זה. היו לה כלבה מצחיקה, אבא, אמא ואחות גדולה בשנה, רונה. דומות כמו שרק אחיות יכולות להיות. לא תאומות, אבל בהחלט מבלבלות
אני עומד בתור לקופה בסופר בבן-יהודה כשאני מרגיש טפיחה על הכתף. אני מסתובב. אילונה. אילונה? וואו! אחרי שאנחנו מתמוגגים מהקטע ("ממש בפינה? איזה קטע! אנחנו ממש שכנים"), מחליפים מידע חיוני ("כבר שש שנים? אז אתה בטח בתפקיד ממש בכיר") ועוד כל מיני שלבים חיוניים, הקופאית מצילה אותי ואני עושה את עצמי מאוד עסוק בסידור ארבעה פריטים על הסרט הנע. וכשאני עם הגב אליה אני ממלמל לעצמי "שאלוהים יעזור לי! טעות קטנה עכשיו ואני מת".
הייתי אז בסדיר ובדיוק נפרדתי מהחברה שלי. חשבתי שהנה אני יוצא לאזרחות וקורע את העולם. חטפתי ריתוק (כרגיל) על איזה שטות של תספורת או חולצה בחוץ ונשארתי שבת רביעית ברציפות. אילונה הגיעה כמ"כית ללוות קבוצת טירוניות שבאו לשבת לעזור, לא ברור למי. בטח היתה כוננות או משהו. ואחרי שנגמרה קבלת-שבת בחדר האוכל נשארתי מבודד ומיותם ליד השולחן עם כוס הפלסטיק הסדוקה, עם תה מגעיל שמחומם מהצהריים, ולא זזתי מהשולחן. לאן היה לי ללכת?
"אתה אוהב את השולחן, או שאתה מרותק אליו?"
הטירוניות התחילו לנקות את חדר האוכל, ובאה מישהי ושאלה אם אני אוהב את השולחן, או שאני מרותק אליו. "אה?" שאלתי. היא אמרה שהן צריכות לנקות. הייתי במצב רוח רע ואמרתי "אז תנקי". היא אמרה "קודם כל זה לא אני, זה החיילות שלי (כי היא היתה חייבת להבהיר מיד שהיא בכלל מפקדת, שאני אדע) והן צריכות את הכוס". שאלתי אם היא צוחקת עלי והיא הסתובבה ממני והלכה בהבעת פנים של "יאללה, דפוק".
קמתי. יצאתי. בחושך של מחוץ לחדר האוכל, אני שומע מאחוריי "אם אתה רוצה עוד תה תבוא עוד שעה. אני אהיה פה". הסתובבתי תוך כדי הליכה (כן, הלכתי הפוך), חייכתי חיוך ניצחון, ואני רוצה להאמין שנבלעתי לתוך החשיכה. מובן שחזרתי אחרי שעה. מה שהצחיק אותי זה שאת התה לא חיממו, כי היה צריך לשמור על חדר האוכל כשר. אבל אם למישהו היה מושג מה קרה במטבח באותו לילה, באזור של ה"חלבי", לדעתי אף אחד לא היה נכנס לחדר האוכל הזה יותר.
את השעות שאחרי זה, שהיו עד יום ראשון בבוקר כשבא האוטובוס לקחת את כל החיילות "שלה" ואותה בחזרה, שרפנו יחד. אחרי כמה ימים סוף סוף יצאתי הביתה, ומובן שנסעתי אליה לבסיס. מאז היינו בעצם ביחד.
היא גרה במושב בדרום, היא היתה יפהפיה במדים ועוד יותר באזרחי, והכי יפה - בלי זה ובלי זה. היו לה כלבה מצחיקה, אבא, אמא ואחות גדולה בשנה, רונה. דומות כמו שרק אחיות יכולות להיות. לא תאומות, אבל בהחלט מבלבלות. אחרי שהשתחררנו, היא ישנה איתי אצל ההורים בתל-אביב מידי פעם, או אני אצלה במושב. עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות וחסכתי בעיקר לנסיעה ראשונה לחו"ל. איכשהו, בלי שנשים לב זו הפכה מנסיעה שלי לנסיעה שלנו, וזה היה בסדר מאוד מבחינתי. בינתיים עבדתי. וגם היא. ובילינו הרבה.
ניסינו למצוא לרונה חבר
ניסינו גם למצוא לרונה חבר, כי היא היתה די עצובה להישאר בבית בסופי שבוע במושב המבודד. רונה היתה די מצחיקה, אבל לא עצמאית מספיק כדי לארגן לעצמה מישהו לנסוע איתו לבלות בעיר הגדולה, אז היא היתה יוצאת איתנו מדי פעם. וככה קרה שכשהיינו נשארים ביום שישי, אחרי בילוי ארוך בעיר, גם רונה היתה ישנה אצל ההורים שלי. על הספה בסלון. וכל פעם היה את אותו קטע עם הבדיחות של אמא שלי בבוקר "קמנו ומצאנו אשה זרה בסלון" או "בדרך כלל הן הולכות והוא נשאר. הפעם זה הפוך". אבל בסך הכל, כולם הסתדרו עם כולם. ההורים שלי אהבו את אילונה, ואת אחותה הם קיבלו בטבעיות.
כשכבר התקרבנו לסכום שיספיק לנו לנסיעה, מצאתי עבודה, פוליש לרצפות בבניינים לפני המסירה ללקוחות. הכסף היה מדהים, רק שהיתה בעיה - הייתי חייב להתחיל מיידית, ולהתחייב לשנה. דיברנו. החלטנו. דוחים. אבל לפחות החלטנו שאם ככה, אז אני שוכר דירה. שכרתי.
לא דיברנו על לעבור לגור יחד. זה פשוט נהיה ככה. הדירה היתה נחמדה להפליא. אני התעקשתי על מינימליזם. סתם. רציתי לחסוך. אבל בעיקר כדי שלא יהיה סיפור לעזוב את הדירה אם אצטרך כסף. לא יצא. יש לך חברה? הדירה כבר תתמלא. אז נהיה חדר שינה. לא נורא. נהיה סלון. זה עוד נסבל. עם הטלוויזיה דווקא בכלל לא היתה לי בעיה. אבל זה שנולד לי וילון על החלון? זה כבר היה יותר מדי. רבנו. בשעה טובה. הווילון עף. גם אילונה. ככה. פשוט. יכול להיות שבגלל שלא רבנו קודם אף פעם זה היה כל כך קיצוני. לגמור בגלל וילון?
חבל לזרוק עשרה חודשים לפח בגלל וילון
עבר שבוע. הייתי עקשן. לקח לי זמן להבין שגם היא. חמישי בערב. דפיקה בדלת. אחותה רונה. "היי, מה קורה?" חשבתי אם אני צריך להיבהל שמשהו קרה. "לא נראה לך שמישהו צריך לנער אתכם?" שאלה. הבאתי בירות ובוטנים ודיברנו כמה שעות על אילונה ועלי. הרי אז כבר היינו יחד עשרה חודשים. לא צחוק. וחבל לזרוק את הכל לפח בגלל וילון.
שתינו קצת יותר מדי. רונה סיפרה כמה שהיא מקנאה בנו. איך היא עם כל החברים שלה ששורדים יום עד שבוע, ואנחנו מבזבזים את הפוטנציאל. אמרתי לרונה שגם הפוטנציאל שלה לא רע ושהיא מהממת, ושאם לא הייתי תפוס בטח הייתי מתחיל איתה, וצחקנו. ואז צילצלתי לאילונה. ואחרי שנכנענו זה לזו בטלפון החלטנו שכבר מאוחר, אז שתבוא למחרת באוטובוס הראשון, ושלא אעז לתת לרונה לנסוע בחזרה לבד ושהיא תישאר אצלי ללילה.
נתתי לרונה חולצת טריקו ענקית שלי ואת המיטה שלי (כי אני מנומס וג'נטלמן) ונרדמתי על הספה. בשלוש בבוקר התעוררתי, כי הספה לא היתה ממש נוחה. הלכתי לקחת משהו לשתות, ומהאור של הדלת של המקרר ראיתי את רונה על המיטה שלי, החולצה הענקית שלי מורמת מכל התזוזות שלה בשינה, והיא עירומה לחלוטין. גוף מדהים. לא מוכר. על המיטה שלי.
המשך: תוך כדי, קראתי לה בשם של אחותה
לפנייה לכתב/ת 
