שתף קטע נבחר
 

אל תסתכלו בזקנקן

לא מתגלח בכלל כל השנה – הכי חרדי; מתגלח – דתי-לאומי או חרדי מודרני; מתגלח בספירת העומר – דתי-לאומי חפיפניק או עם סיבה מוצדקת; מתגלח בימי בין המיצרים – דתי לאומי חפיפניק או מעדות המזרח; מתגלח בשבוע שחל בו תשעה באב – מוזר, מוזר מאוד. לרגל ל"ג בעומר, אורי אורבך עם מדריך מעורר-שערה לזיהוי דתיים

לפחות תריסר מידידי החילונים שאלו אותי בשבועיים-שלושה האחרונים בפנים דאוגות מה קרה. "לא קרה כלום", עניתי וליטפתי את זיפיי, "רק 24 אלף איש מתו". "אה", הם אמרו, איש בתורו, "כבר חשבתי שקרה משהו, כי ראינו אותך ככה לא מגולח".

 

הימים שבין פסח לל"ג בעומר הם ימים יפים למסבירן הנייד של היהדות. בתוך הציבור הדתי סוגיית הגילוח/לא גילוח בספירת העומר היא מגדיר-זיהוי פנימי, ואילו בצאתך ובבואך בין הבריות החילוניות אתה פוסטר של 'דע את יהדותך'. כשאתה הולך בלתי מגולח בימים אלה, הדתיים בוחנים את מידת דתיותך ואתה מצהיר איזה דתי אתה בדיוק, ואילו החילונים חושבים דווקא על יהדותך.

 

הדתיים מביטים בך וחושבים: "הוא לא מתגלח בספירה כי הוא בחור תורני, כי הוא למד בישיבה, כי הוא מקפיד על קלה כבחמורה". ואם זה דתי שכן מתגלח בספירה או בימי בין המיצרים, מגדיר-הדתיים נותן אבחנה חדה כתער: "חפיפניק! הדתיים של היום נהיו כמו החילונים". ויש גם עורכי חישובים: "אבל בראש חודש מותר לפי חלק מהפוסקים. או ביום שישי לפני שבת, או בגלל שהוא ציוני - אז ביום העצמאות הוא התגלח. אולי בעצם הוא מתחיל לא להתגלח רק בראש חודש אייר, או בגלל שהוא עובד עם ציבור, אז יש רבנים שהתירו".

 

החילונים לעומת זאת, לא מתעניינים בסוגיה מי אתה בדיוק, אלא למה. מנגנון התגובה החילוני הרבה יותר פשוט ופחות חשדני מזה של הדתיים. למראך כאיש עם שערות על הפנים, חושש ידידך החילוני שאתה באבל משפחתי חלילה, והוא ממש נושם לרווחה כשכולה בית המקדש נשרף. "אהה, נזכרתי", טופח החילוני קלות על מצחו, "רגע, ובל"ג בעומר - מה קרה בדיוק? אתם הדתיים...".

 

"אם כבר שאלתם", אני מסביר פנים לא מגולחות באדיבות, "אז ספירת העומר היא מצווה מהתורה, אבל מקצת מנהגי האבלות אינם מהתורה, אלא קשורים דווקא לימיו של רבי עקיבא, שנים רבות אחר-כך, ועל פי המסורת (ביטוי מאוס, אבל ניתן להשתמש בו לצורכי נשיונל ג'יאוגרפיק יהודי) הם מתו בזמן המרד הגדול בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, עד ל"ג בעומר וכולי וכיוצ"ב.

 

וכך, כמו שהכיפה הפכה לסמל הדומיננטי ביותר של הדתיים (אף כי היא חשובה פחות ממצוות אחרות), סוגיית ההתגלחות בימי האבל נהייתה כלי-בדיקה פנים-דתי. התגלחת היא חלק מסט של הלכות ודינים, מנהגים והרגלים שמשמשים לזיהוי גנטי של הדוס. מבט אחד בכיפה ובכיסוי הראש, בגילוח-צחצוח, ואני מספר לכם בדיוק של חוט השערה הכל על הדתי הניצב בפניכם, כולל מספר ילדים ומספר הרכב.

 

שומר שבת-כשרות-טהרת משפחה זו הגדרת דתיות כללית, ואילו שוחה מעורב/ הולכת בכיסוי ראש/מתגלח בספירה זו כבר הגדרת ההשתייכות הפנימית בתוך הציבור הדתי. מגדיר צומחי ישראל לבוטניקאים של דתיים, ולמי שרוצה להתגלח על הזקן שלכם.

 

הנה איפוא לכבוד ל"ג בעומר מדריך מעורר שערה ועל-הפנים לזיהוי דתיים, בחסות "פיליפס" ושוקי זיקרי: לא מתגלח בכלל כל השנה – הכי חרדי; מתגלח, אבל רק לשיפוצים קלים של הזקן – חרדי/חרד"לי; מתגלח – דתי-לאומי או חרדי מודרני; מתגלח בספירת העומר – דתי-לאומי חפיפניק או עם סיבה מוצדקת; מתגלח בימי בין המיצרים – דתי לאומי חפיפניק או מעדות המזרח; מתגלח בשבוע שחל בו תשעה באב – מוזר, מוזר מאוד. איזה דתי זה? מתגלח בתשעה באב – חילוני.

 

ואל תסתכל בזקנקן, אלא במה שיש בו. 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מיהו דתי?
צילום: רן אליהו
ז'קו וידידה נתנייתית. ספירת העומר?
צילום: רן אליהו
מומלצים