סופו העצוב של העץ הנדיב
כריתתו של העץ שצימח בחצר ביתי והושיט לי מדי בוקר פירות עסיסיים, לא תיכנס לעמודי החדשות. הוא לא היה עתיק במיוחד, לא קדוש ולא נדיר, אבל בכל זאת הגיע לו להישאר שם. בגלל הנדיבות הענווה, בה פיזר את חינו והושיט את פירותיו לכל מי שרצה בהם, בגלל עצם הפלא של הופעתו, בגלל נסיונותיו העיקשים, האמיצים, להישאר, לפעמים כנגד הסיכויים. ואולי בגלל שמישהו אהב אותו, חיכה לו, שמח לקראתו וקצב על פיו את העיתים
לפני כשנה עברתי לגור בדירה חדשה בתל-אביב. היו לי לבטים בנוגע לדירה הספציפית הזו: היא הייתה יקרה, אבל היה בה חן שהכריע את הכף - מרפסת שפנתה אל החצר, צנועה, תל-אביבית, כאילו נטושה אבל לא נטושה. בחצר הזריעו את עצמם, שנים רבות לפני בואי, באקראי, שלושה עצים: דקל וושינגטוניה צעיר ורחב כפות, שסק פראי שהתגלה כבעל פרי לא רע בכלל, ועוד עץ אחד, שלא הצלחתי לעמוד על זהותו. בעת כניסתי לדירה הוא עמד קרח. ענפיו חסרי העלים היו צעירים וחזקים. בתחתית הגזע היו סימני כריתה ישנים, מהם פרצה צמיחה מחודשת, אמיצה. העץ עורר את סקרנותי. חיכיתי.
בפברואר, קצת אחרי ט"ו בשבט, העץ החל להנץ. ענפיו נוקדו לפתע במאות נקודות ירוקות, ועלים החלו לנבוט מכולן. מאוחר יותר נפתחו העלים לצורה לא מוכרת: צורת כף יד שמזכירה מעט את צורתו של עלה התאנה. אבל לא זה היה מינו של העץ, ידעתי בבירור על פי גזעו. סקרנותי גברה, והעמיקה עוד יותר אחר צהריים אחד, כשעובר אורח ברחוב מתחתי עצר ושאל: סליחה, איזה עץ זה? לא יודעת, עניתי לו, וחזרתי לעמדת המתנה.
העלים גדלו, העץ הוריק, שימח לי את המרפסת כל יום קצת יותר, עד שיום אחד נפתרה החידה: אחד הענפים, מאלו הצעירים יותר, רכן מעט לתוך מרפסתי, ובהיסוס מסוים הושיט לי פרי: הפרי היה תות. נעים מאוד, אמרתי לו, ומיד הוספתי: וטעים מאוד. כי הפרי הירוק הבהיר אכן היה מתוק במיוחד.
עץ התות (כך מצאתי אחר כך באנציקלופדיה) שייך למשפחת התותיים, אליה שייכים גם הפיקוסים ובתוכם התאנה, כך שדמיון העלים לא היה מקרי לגמרי. והנה אחת מתכונותיו המיוחדות: עץ התות הוא בעל רב-צורתיות עלית. עליו משנים את צורתם בהתאם לתנאים או אולי בהתאם לשלבי התפתחותו. אני הכרתי עצי תות בעלי עלים דמויי טיפה. צורת כף היד שאפיינה את עץ התות שלי היא כנראה נדירה יותר, וכאן היה מקור ההפתעה.
הגיע אביב. העץ המשיך לשמח אותי בוקר בוקר, המשיך להושיט בנדיבות (אם כי לא בהפרזה) את הפרי לתוך מרפסתי. בוקר אחד התעוררתי לצלילי דיבורים שהטרידו אותי: מתחת לחלוני התנהלה שיחה על כך שצריך לכרות את העץ. היה דיבור על הפרי שלו, שנופל ומלכלך את המדרכה. הטענה, יש לומר, הייתה מוגזמת: מיקומו של העץ בחצר לא אפשר להרבה מהפרי להגיע למדרכה. גם כמות הפרי על העץ לא הייתה גדול המספיק בשביל לייצר סוג כלשהו של מפגע.
הגנתי על העץ באותו בוקר. הצלחתי למנוע את כריתתו המתוכננת ולצמצם אותה לגיזום של ענפים בודדים. חשבתי שהעץ ניצל. עברה שנה.
לפני שבוע התעוררתי בבוקר והבטתי על העץ שלי, שעמד, שוב, בהתאם לעונה, חסר עלים כבר מספר חודשים. לפתע ראיתי שוב את סימני ההנצה, מאות נקודות ירוקות מנקדות את הענפים, מבטיחות לבלוב, תקווה, שמחה ותותים.
אבל הבוקר התעוררתי מאוחר מדי. הייתי חולה, סתומת אף ואוזניים, ורגישה מעט פחות מכרגיל לרעשי מסורים חשמליים. כשיצאתי למרפסת ב-12:00 העץ כבר לא היה שם, ובמקומו עמד גדם.
כך זה נראה היום (צילום: גיא ליידן)
מאוחר יותר מצאתי בקצה הרחוב את שיירי העץ. הבטתי בו: הלבלוב עדיין אצור בתוך הענפים. העלה העומד להנץ (חשבתי לעצמי) עוד לא יודע שהעץ שלו כבר מת. בימים הקרובים, מן הסתם, ימשיכו העלים לנבוט ולהיפתח מתוך הענפים הכרותים, מלאי תקווה ותוכניות, עד שיאזלו חומרי המזון, והעץ יתייאש.
אני מניחה שכריתתו של עץ התות שלי לא תיכנס לעמודי החדשות. הוא לא היה עתיק במיוחד, לא קדוש ולא נדיר, ממש כמו רובנו. אבל בכל זאת, למרות כל החסרונות המצערים הללו, הגיע לו להישאר שם על כנו. אולי בגלל הנדיבות הענווה שבה פיזר את חינו והושיט את פירותיו לכל מי שרצה לקבלם. אולי בגלל עצם הפלא של הופעתו, בגלל נסיונותיו העיקשים, האמיצים, להישאר, לפעמים כנגד הסיכויים. ואולי בגלל שמישהו אהב אותו, חיכה לו, שמח לקראתו וקצב על פיו את העיתים.
האין זו סיבה מספקת?
