מדורת הקנאות
היהדות המשיחית ייצרה גיבורים שאת זכרם אנו מנסים לתקן עד היום. אם לא נדכא את להבת הקנאות, אנו עלולים לחזור ולאבד את עצמאותנו
חג משונה הוא ל"ג בעומר, לא ממש חג אלא "חצי חג". על פי המסורת היהודית, פסקה ביום זה המגיפה שהפילה 24 אלף חללים מבין תלמידיו של ר' עקיבא. בל"ג בעומר נפטר התנא ר' שמעון בר-יוחאי, ולפי הקבלה, יש טעם לקיים הילולא ביום זה על קברו. אם כך, איך השתרבב בר כוכבא לסיפור הזה? בדרך כלל זה מתחיל בגן, כששרים לנו "איש היה בישראל, בר כוכבא שמו", ממשיכים ומלמדים אותנו ש"הוא היה גיבור" ו"הוא קרא לדרור". אפילו אריה ענק ושואג הוא הצליח להכניע. פלא שכל העם אהב אותו? אלא שהאמת, כפי שמתברר לנו כשאנו מגיעים למבחני הבגרות, קצת שונה. כיום, רוב ההיסטוריונים מסכימים שמרד בר-כוכבא היה אחד האסונות הקשים ביותר שפקדו את היישוב היהודי בארץ-ישראל. יש אומרים שהיה זה אסון כבד יותר מחורבן בית המקדש השני, שאירע עשרות שנים לפני כן.
דמותו של בר-כוכבא (בר-כוזיבא) שנויה במחלוקת בקרב חז"ל. אמנם, בצד הסנגוריה ניצבת דמותו המונומנטאלית של ר' עקיבא, שאף הכתיר את בר-כוכבא כמלך המשיח - "דרך כוכב ביעקב". אך משנתן הלה את עיניו בכוחו וגבורתו, והעיז לטעון כלפי שמיים, אף ר' עקיבא הודה שבר-כוכבא איננו המשיח. לאורך ההיסטוריה ידע עמנו תופעות קנאות רבות, חלקן של קנאים יחידים וחלקן של קבוצות. אלו גם אלו לא זירזו את הגאולה הנכספת, ובמקרים רבים רק גרמו לנו נזק רב יותר. במקרה הרלוונטי, מרד בר-כוכבא אמנם הצליח בראשיתו: היישוב היהודי הצליח לגבור על הרומאים ולהגיע לעצמאות מדינית שנמשכה מספר שנים. אולם המשך המרד נכשל, וסופו הטראגי כלל בין היתר טבח נוראי של מאות-אלפי יהודים.
לאורך השנים דאגה היהדות להמעיט בערכם של קנאים ולהרחיק מתוכה משיחי שקר ובריונים. המודל היהודי האידיאלי היה "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" - ולאו דווקא גיבורי הקרב. אמנם, פועלם של חלק מהם הועלה על נס, אך רק כשקידשו שם שמיים בלחימתם. שמשון הגיבור, יהודה המכבי ובר-כוכבא נדחקו לשוליים. מקורותינו העדיפו להעלות על נס את הלמדנים ה"מרובעים", שישבו בבית המדרש ולמדו תורה. מנגד, דווקא הציונות, התנועה הלאומית היהודית, שחיפשה מן הסתם מיתוסים ודמויות רומנטיות של גיבורי עבר לאומיים, גאלה את ה"גיבורים" מתהום הנשייה, והפכה אותם לסמל ומופת. כך בחנוכה וכך גם בל"ג בעומר.
אמנם הקנאי המקראי הראשון, פנחס בן אלעזר, קיבל את ברכת ה' לאחר מעשהו במדיינית ובזמרי, אך באופן כללי מעשי קנאות אינם זוכים ליחס של כבוד במסורת היהודית. אף שבמשנה, במסכת סנהדרין, מצוין בפירוש שקנאין פוגעין בעוברי עבירות מסוג מסוים, כגון זו שפנחס מיהר להפסיק (סנהדרין ט' ו'), נקבע כי למרות הכל: "הלכה היא ואין מורין כן" - וזאת על-מנת למנוע שפיכות דמים, שחלילה תיגרם בידי קנאים שאינם בקיאים דיים בהלכה. כמו כן, העיסוק בענייני ימות המשיח וקץ הימים נמצא אף הוא בקרן זווית בעיני חז"ל. די אם נצטט את הרמב"ם בספר ההלכות משנה תורה, בהקשר לעיסוק בענייני ימות המשיח: "ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך בדברי מדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן; ולא ישימם עיקר...".
בהיסטוריה היהודית, מעשי הקנאות לא הובילו ליצירה ולבנייה, אלא רק להיפך. בית המקדש השני נבנה בזכות הסכמים מדיניים, שהתבססו על ראייה מציאותית והכרה במגבלות. לחורבנו של בית מקדש זה אחראיות דווקא קבוצות וכיתות של קנאים ומשיחיים ש"השכילו" במעשיהם לגרום לנזק בל ישוער. היהדות המשיחית "הצליחה" עד עתה לייצר לנו גיבורים שאת זכרם אנו מנסים לתקן עד היום: בר-כוכבא, ישו ושבתי צבי.
תופעות הקנאות ורוח המשיחיות לא פסו מאיתנו עד היום. אנו עדים לקנאים אשר "בשם שמיים" או בשם ההומניזם, רוצים להפוך את ישראל למדינה נקייה מגויים או למדינת כל אזרחיה. קבוצות של משיחיים מסבירות לנו השכם והערב שאנו נמצאים על סיפה של הגאולה הנכספת, והנה עוד רגע יגיע אליהו רכוב על חמור לבן. אילו דובר על הסברה בלבד - ניחא, אך הבעיה שהחבר'ה מנסים "לעזור" לגאולה להגיע באמצעים אקטיביים. אם לא נשכיל לדכא את להבת הקנאות והמשיחיות, אנו עלולים לחזור ולאבד את עצמאותנו. רק ראייה מפוכחת של המציאות, לא דרך משקפיים משיחיות, תאפשר לנו לנווט את דרכנו לעתיד טוב יותר, ועצמאותו של העם היהודי בארצו זו כבר חצי הדרך לגאולה: "אין בין העולם הזה לימות המשיח, אלא שיעבוד מלכויות בלבד" (רמב"ם משנה תורה, הל' מלכים פרק י"ב).
הכותב הוא יו"ר תנועת "ציונות דתית-ריאלית"
מומלצים
