שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אפשר לסמוך עליהם

    אסף קורמן והגר בן אשר, בוגרי בית הספר לקולנוע "מנשר", מקווים שההזמנה להשתתף עם סרטיהם בפסטיבל קאן, תגרום למפיקים לקחת סיכון איתם: "שיידעו שאנחנו לא סתם משחקים בלעשות סרטים"

    לפני קצת פחות משבועיים צלצל הטלפון הנייד של הגר בן אשר, עד אז עוד סטודנטית לקולנוע מלאת אמביציות בבית הספר "מנשר". מהצד השני היה לורן ז'קוב, בנו של מנהל פסטיבל קאן ומי שעומד בראש תחרות "מבט מסוים", מפלטפורמות החשיפה החשובות בעולם ליוצרים בתחילת דרכם. ז'קוב הודיע לבן אשר שסרטה, "משעולים", התקבל לתחרות וציין את האימפקט שהותיר בו אחרי הצפייה. "יש לך סרט מדהים, אני לא יכול להפסיק לחשוב עליו, ומעבר לכך את שחקנית נהדרת", אמר כשהיא ממלמלת תודות.

     

    את הרגע ההוא מיהרה לחלוק עם אסף קורמן, עורך הסרט ושותפה לסיעורי מוחין ולשנות הלימודים בבית ספר "מנשר". ימים ספורים לאחר מכן קיבל קורמן הודעה משמחת לא פחות: סרטו "מותה של שולה", יוקרן במסגרת אירועי "שבועיים של במאים" הפועלת בצמוד לפסטיבל הסרטים בקאן. למרות שמדובר בשני סרטים שונים מאוד, הן בצורה והן בתוכן, יש לא מעט מן הדומה באווירה הכללית שרחוקה מהתייפייפות שהם מנסחים ובאמת העירומה שהם מתעקשים לשרטט. לצד הדיפוזיה המתבקשת מעבודה רבת שנים ביחד, נדמה כי כור מחצבתם ובעיקר ידם המכוונת של מורי דרך, בהם עודד ידעיה, מנהל בית הספר, הבמאית קרן ידעיה ("אור") והעורכת יעל פרלוב, קשורים קשר ישיר לאותו "הארד קור" קולנועי שבולט כל כך בסרטי הגמר של השניים.

     


    "בתי ספר אחרים היו מביטים בתסריטים שלנו בעין עקומה". בן אשר בסרט

     

    בשני הסרטים נמצאים הבמאים בתוך הפריים. אצל בן אשר, היא מגלמת את הדמות הראשית שעליה סובבת העלילה. קורמן מצדו פחות חשוף אבל בהחלט לא פחות חושפני. הסרט שלו, שמלווה יום ספציפי בחייו של אביו, השחקן יוסף כרמון, עוסק בזקנה ובבדידותו של אדם מול יקיריו. הקווים בין מציאות לדמיון מיטשטשים בעיקר כשמדובר בסיפור אמיתי וכשהשחקנים הם הבמאי ובני משפחתו. בן אשר מציגה את הפער שבין חלום האספסת הקיבוצי על השירה בציבור והביחד המזויף לבדידותה של בחורה צעירה ומופקרת שמחפשת זיונים, נאנסת וממשיכה כאילו כלום.

     

    "קשה לי לומר איפה הכל התחיל", אומרת בן אשר, "זו היתה רשת אסוציאטיבית של רגשות. מתבקש אולי שאדבר על מהות הכתיבה כמהלך תרפויטי אבל זה נדמה לי כאילוץ קלישאתי. ודאי שעשיית הסרט היה תהליך טיפולי אבל לא לשם כך הוא נעשה. הבאתי לכיתה הצהרת כוונות שמשפט הפתיחה שלה היה: זהו סרט על בתולה מזדיינת. קרן ידעיה החליטה שהיא חונכת את התסריט ולמרות שהוא השתנה עשרות פעמים, בסופו של הליך צילמתי את הצהרת הכוונות עם הליבידו וההתכוונות הרגשית".

     


    "מותה של שולה". סיפור משפחתי אמיתי שתחילתו בדימוי

     

    קשה שלא לזהות סימנים שהשאירה בסרט קרן ידעיה. בדומה לסרטיה של ידעיה שחופרים בנשיות ומציפים שאלות על קורבן ומקרבן, גם כאן צצה ועולה הסוגיה. "הסרט מתחיל בצילום של מקהלה בקיבוץ. לתוכו מגיעה אישה זרה, פרובוקטיבית, מתגרה וממוססת גבולות. היא עומדת מול אותו גוש ציוני, פטריוטי ומאוחד לכאורה. מבחינתי זו אמירה", היא אומרת. יש לא מעט שאלות שעולות מצפייה בסרט, כמו מדוע בחרה הבמאית באאוטסיידרית כקורבן למעשה אונס והאם אין בכך בכדי לקבע את התפיסה של הקורבן כמי שפעל בכדי שיהפוך לכזה. "מבחינתי זה לא סרט על אונס אלא על עונש", מנסה בן אשר להשיב, "אני לא יודעת אם היא קורבן. היא לא מרחמת על עצמה. כל העניין הזה לא נראה לה סיפור גדול. היא נאנסת וממשיכה הלאה, אולי מתוך מחשבה שזה מגיע לה. הסרט מדבר על האשמה. רציתי לעורר בצופה את הרצון שהיא תיאנס ותקבל כבר את מה שמגיע לה. האונס הוא כרוניקה מתקבלת על הדעת מבחינתה והגרוע מכל שהיא מוצאת בו נחמה".

     

    גופה על הגגון של האוטו

    לצופה בשני הסרטים קשה מאוד למצוא נחמה. גם קורמן בדרכו מוביל את המתבונן לתהומות נפש שהולכים ונפערים. "כשהייתי בן שש, שולה, הכלבה שלנו, גססה והורדמה.

    אבא שלי לא רצה להשאיר אותה אצל הווטרינר אז הוא ארז את הגופה בקרטון ויום שלם הסתובב איתה קשורה לגגון של האוטו", מספר קורמן, "הדימוי הזה נחרט ודרכו רציתי לדבר על מוות ועל חווית הבדידות, על העובדה שכשהולכים למות, הולכים לבד. לא היה לי ספק שמדובר בסרט על ההזדקנות של אבא שלי אבל בהתחלה המצאתי לדמויות שמות. מאוחר יותר הבנתי שזה מטופש, על מי אני עובד, הרי אני כותב על עצמי, על אבא ואמא שלי. שיניתי את שמות הדמויות והיה לי ברור שנשחק את עצמנו". באופן לא לחלוטין מפתיע הסכימו הוריו ואחותו של קורמן לשתף פעולה. "אבא שלי אמר: אל תחסוך בשום דבר, תכתוב הכל!", אומר קורמן ומדגיש, "לא היתה שום התבחבשות פסיכולוגיסטית או נבירה אובססיבית אחרי איזו אמת מאחורי ההחלטה ליצור סרט שחושף אותי ואת משפחתי. התאהבתי בדימוי של כלב מת קשור לגג של מכונית וזה הוביל למוצר קצת קיצוני מבחינה רגשית".

     

    ההקצנה הרגשית אצל קורמן כמו החסכנות הרגשית אצל בן אשר מקורם, כך נדמה, זהה. "במהלך השנה האחרונה ללימודים קרן ידעיה אמרה באחד השיעורים שהחוכמה היא לעשות סרט שמספר על פרידה אחת ומדבר על כל הפרידות בעולם", נזכר קורמן ומנפק את החוט המקשר, "המשפט הזה הדהד וחלחל לעשייה של הסרט. למרות המורבידיות שבוקעת מהסיפור והנועזות מהבחירה להעמיד את המשפחה מול המצלמה, אני רוצה להאמין שזה סרט עדין ומלא חמלה".

    גם בהשפעה ההדדית והדיאלוג עם בן אשר שבא לידי ביטוי ביצירותיהם הוא מכיר. "הטעם והסגנון הקולנועי שלנו התפתח והתחדד במקביל. הבמאים והסגנונות שמהם אנחנו שואבים, כמעט זהים. אדם זסלבסקי, שצילם את הסרט שלי, ערך ביחד איתי את הסרט של הגר וזה, אגב, המקום להודות שהוא כוח משמעותי בסרט ואני חייב לו הרבה בכל הנוגע לגיבוש השפה הקולנועית שלי".

     


    "הקרנות החליטו לתמוך בסרטים שלנו רק אחרי ההכרזה על ההשתתפות בקאן". קורמן

     

    איפה שקורמן שוכח, בן אשר ממהרת להזכיר: "בית ספר חשוב היה העבודה באוזן השלישית. שנינו עבדנו בדלפק במשך שנתיים והמקום הזה איפשר לנו להיחשף, לשחות באינפורמציה ולהיות ערים לכל תרחיש קולנועי חדש. זה היה יופי של בית ספר". קורמן מוסיף: "זה היה ערוץ לסרטים של במאים שעזרו לנו להבין מה אנחנו אוהבים ומה אנחנו שונאים, איזה שאלות אנחנו רוצים לשאול את עצמנו כיוצרים ומה מעניין אותנו מבחינה אסתטית. סרטים של במאים כמו בלה טאר, מיכאל הנקה, ברונו דמון, אלכסנדר סוקורוב, צאי מינג ליאנג ועבאס קיארוסטאמי לא בדיוק נגישים לצפייה בערוצי הטלוויזיה או בבתי הקולנוע בארץ. נדיר גם למצוא אותם בתוכניות הלימודים של בתי הספר לקולנוע מפני שכולם במאים עכשוויים שעוד אי אפשר ממש למצוא מחקרים נרחבים על עבודתם, בטח שלא בעברית. האוזן היא מקום נדיר וחשוב".

     

    בהקשר הזה מבקשים השניים להיעצר על ייחודו של בית הספר "מנשר" בנוף לימודי האקדמיה בתחום הקולנוע. "זה מקום שמאפשר לסטודנטים שמחפשים קולנוע אוף-ז'אנרי לעוף", אומרת בן אשר, "אין לי ספק שבתי ספר אחרים היו מביטים בתסריטים שלנו בעין עקומה. מורים כמו ירון בלוך, קרן ידעיה ויעל פרלוב מביאים איתם יכולות ניתוח כל כך מבריקות שהתהליך הוא הרבה יותר מחיפוש פתרונות תסריטאיים".

     

    קורמן, שנרשם בראשית הדרך ל"סם שפיגל" מספר שמה שגרם לו לעבור למנשר היה דווקא הכאוס. "ראיתי בערב בוגרים של סם שפיגל סרטים עשויים היטב, מצולמים ב-16מ"מ, ערוכים, משוחקים ומתוסרטים ברמה באמת גבוהה. באותו השבוע הציגו בסינמטק הקרנות של בוגרי 'קמרה אובסקורה'. היו שם פי שניים סרטים שמרביתם היו לא אכילים עם וידאו מגורען ויומרנות אבל שניים מתוכם – "אבן" של אבישי סיוון ו"לא תנאף" של קרן מיכאל - היו יצירות מופת בעיניי. לא היה לי ספק שאני מעדיף את הכאוטיות, הוורסטיליות והחופש של קמרה. 'מנשר', שהמשיך את דרכו של 'קמרה', הוא ללא ספק המוסד היחיד שממנו יכלו לצאת הסרטים שלי ושל הגר על התסריטים הסתומים ונטולי הדרמה שלהם".

     

    זה נכון שכל קרנות הקולנוע הישראליות דחו את בקשותיכם לתמיכה?

     

    "הקרנות החליטו לתמוך בסרטים רק אחרי שהתקבלנו לפסטיבל קאן. כשהגשנו את התסריטים לתמיכה בצילומים, הם ספגו דחיות חוזרות ונשנות. תארנו לעצמנו שכך יהיה, גם בבית הספר רמזו שלא נצפה ליותר מדי. אני משער שהתסריטים היו לא פשוטים לקריאה. זה אולי מה שהופך את העובדה שהסרטים יצאו טוב והתקבלו לקאן לבעלת ערך מוסף. אולי אנשים שיקראו את התסריטים הבאים שנכתוב, ידעו שאפשר לסמוך עלינו ושאנחנו לא סתם משחקים בלעשות סרטים. אני מאוד מקווה שפסטיבל קאן יעזור לנו לגרום למפיקים להסתכן ביחד אתנו".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בן אשר. לא רוצה לדבר על הכתיבה כמהלך תרפויטי
    צילום: עמית יסעור
    לאתר ההטבות
    מומלצים