מוזיאון ינציח גרמנים שהסתירו יהודים בשואה

ברברה פרוּש זוכרת היטב את היום בו הנאצים באו לחפש אחר יהודים נמלטים בביתה בברלין, אך לא הצליחו לגלות אם ובתה שמצאו מחסה במקום. היא בת 76 כיום, ועדיין מתגוררת באותו בית בפרבר שקט של העיר. כשבאים אורחים היא מובילה אותם לקיטון נסתר, רווח צר וצפוף בין המסדרון וחדר השינה בו הסתתרו רחלה וג'ני שיפר בין 1943 ל-1945.

"הנאצים חשדו בנו אבל לא מצאו את המחבוא", מספרת פרוש. "הם רק לקחו לנו את התפוחים והסיגריות - והלכו".

ישראל מכירה גויים שסייעו להציל יהודים בזמן השואה כבר משנת 1963. עד היום הכיר "יד ושם" 443 גרמנים כחסידי אומות העולם. ואולם במולדתם לא זוכים אותם גרמנים לאותו כבוד. כעת, 62 שנה אחרי סיומה של מלחמת העולם השניה, גרמנים כמו פרוש - שהייתה אז רק נערה צעירה - יזכו לכבוד גם במולדתם בזכות מוזיאון שמתעד את מעשי גבורתם, מוזיאון "הגיבורים השקטים", שייחנך בשנה הבאה.

החדרון הנסתר במוזיאון בברלין (צילום: איי.פי)

המוזיאון ממוקם בבית במרכז ברלין ששימש כבית מלאכה לעיוורים. בחדר סודי בבניין הסתתרו במהלך המלחמה כמה יהודים. המוזיאון יחלוק כבוד גם למצילים וגם לניצולים, עם מצגות מולטימדיה ומסמכי עדות שחושפים את המחוייבות האדירה של חלק מהגרמנים להציל חיים גם נוכח סכנת מוות.

הייתה חלופה לציות עיוור 

כ-1,700 יהודים ניצלו בברלין ובין 20 ל-30 אלף גרמנים לא יהודים היו מעורבים בהסתרתם במהלך המלחמה מעריך ההיסטוריון יוהנס טוכל, ראש המרכז לזכר ההתנגדות שמופקד על המוזיאון החדש. "המספר הזה נשמע מדהים ברגע הראשון אך בהשוואה לארבעה מיליון התושבים שהתגוררו בברלין באותן שנים ולא עזרו - 20 אלף אינם הרבה".

טוכל מסביר שהמוטיבציה של מצילי הנפשות הייתה מורכבת. "אין לנו פרופיל אחד. חלקם היו עובדים וחלקם אנשי אקדמיה או נוצרים אדוקים. אחרים סייעו ליהודים באופן ספונטני או מסיבות פוליטיות".

להכיר במצילי הנפשות זה למעשה להכיר בעובדה שהייתה חלופה לציות עיוור לנאצים, ואת זה התקשו גרמנים רבים לקבל אחרי המלחמה, מסביר טוכל. אבל הדור של היום, שאינו נגוע בפשעי הוריהם וסביהם, מסוגל להתמודד באופן פתוח יותר עם עברה של מולדתם, ולהכיר באנשים השונים ובקבוצות השונות שפעלו באותן שנים והתנגדו לנאצים.

לפני כשנה הפכו סטודנטים את בית המלאכה לעיוורים של אוטו ווידט לחדר זיכרון קטן, וחשפו לקהל את החדרון הנסתר בו הוסתרו עובדיו היהודים. ווידט הציל את עובדיו באמצעות מסמכים מזוייפים, השיג עבורם אוכל ואפילו ניסה לשחרר אחת מהן ממחנה הריכוז אחרי שגורשה.

אם היו נתפסים - עונשם היה מוות

ווידט העסיק בעיקר עיוורים וחרשים, אבל לא כולם היו כאלה. אחת מהם הייתה אינגה דוטשקורן, שהייתה מזכירתו. האישה, כיום בת 82, נוהגת לערוך סיורי הדרכה במוזיאון, ולספר על המצילים הגרמנים. "עד לפני כמה שנים איש לא רצה לדעת דבר על 'הגרמנים הטובים', שהצילו יהודים בזמן השואה", היא אומרת. בתקופה בה הסתתרה במקום, היו מעורבים כ-20 איש בשמירת סודה וסיוע לה במסמכים מזוייפים. אם מישהו מהם היה נתפס, הוא היה מוצא להורג או מגורש למחנה ריכוז.

אבל זה לא הרתיע אנשים כמו סילביה אבל ובני משפחתה, שהסתירו יהודים בביתם. אביה של אבל היה קומוניסט שנכלא ואז נרצח בידי הנאצים במחנה ההשמדה זכסנהאוזן. "לפעמים הייתה לנו קבוצה של יהודים בבית למרות שמדובר היה בדירת שני חדרים", סיפרה. "הם נהגו לעבור ממקום למקום בתדירות גבוהה כדי שלא לעורר חשד אצל השכנים".

עבור ברברה פרוש, רחלה וג'ני שיפר הפכו לבנות משפחה של ממש בתקופה בה הסתתרו בביתה. "חלקנו עימן את הכל - את המיטות שלנו, את תלושי האוכל שלנו, את השמחה והפחדים", סיפרה פרוש. "אחד השכנים שלנו היה נאצי נלהב והוא נהג להשקיף על הבית שלנו עם משקפות. אבל הוא מעולם לא ראה את רחלה או את ג'ני משום שהוילונות היו מוגפים יום ולילה".

סבה של פרוש היה יהודי שנשלח למחנה ההשמדה אושוויץ חודשים אחדים לפני שרעייתו, שלא הייתה יהודיה, החלה לסייע ליהודים. גם הרבה שנים אחרי המחלמה היא התקשתה לבטוח באנשים רבים בגרמניה, סיפרה פרוש. "למרות שהייתי צעירה, ידעתי שאסור לי לספר לאיש. זוהי הפעם הראשונה שאני מספרת את סיפורי". ולמרות שאינה נלהבת לחלוק את סיפורה, פרוש מרבה לדבר על העבר בטלפון עם ג'ני שיפר, שהיגרה לארצות הברית אחרי המלחמה.