שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פגישה עם בלש פרטי
    לרגל סדרת ההרצאות "בלשים בלילה" שתפתח במשכנות שאננים, חוקר אורן נהרי את סוד קסמו של הבלש הפרטי, שנכנס לחיינו לפני כמאה שנים ומעולם לא יצא

    גבר בודד, ציניקן, שראה הכל, יודע הכל ובכל זאת ממשיך לנסות, לבוש מעיל גשם מרופט ומתיז אימרות ציניות, לקוניות בערים הגדולות, המנוכרות של ארצות הברית. קשישה אנגליה, בתולה זקנה מהכפר הציורי סנט מרי מיד שיודעת כל שיש לדעת על חולשות האופי האנושי. פטפטן בלתי נלאה מכור לקולה בעל היסטוריה של מחלות נפש במדריד הזוכרת טוב מדי את עידן פרנקו, עיתונאית מקומון באר שבעי לועסת מסטיק מוקפת במשפחה ישראלית מאוד. המשותף? הפעילו את התאים האפורים הקטנים, היה יועץ לנו אחד שלא הוזכר בהקדמה הזו, בלגי עגלגל שעיקר גאוותו על שפמו.

     

    הבלשים הפרטיים, אלה שנכנסו לתרבותנו, לחיינו דרך החלון (פשוטו כמשמעו – החלון הוא משמעותי בסיפור הבלשים החשוב הראשון, הרציחות ברחוב מורג מאת אדגר אלן פו) לפני מעט יותר ממאה שנים - ומעולם לא יצאו, כי בעולם המודרני, שבו המשטרות עייפות, מתוסכלות ולא יכולות לפתור את הבעיות הקשות באמת, שבו אילי הון קונים ומוכרים חפצים, בני אדם, נשמות, פוליטיקאים - טוב, מה עוד יש לומר עליהם – בעולם זה אנו זקוקים לגיבור. לדון קישוט. לזה שיכול להתמודד עם ציניות, שקרים, איומים ולהמשיך. למה? לא תמיד הוא עצמו יודע. כי זו מלאכתו. זו הגדרתו. ואולי כי אנו רוצים עולם שבו לכל בעיה יש פיתרון, מלא, מושלם.

     

    מעטים מאיתנו חיו אי פעם, או אף ביקרו בבית אחוזה בריטי. ובכל זאת, אנו מכירים אותו היטב: את חדר הספרייה שבו לוגם האציל עם ידידו הותיק הקולונל בדימוס את יין הפורט, את המטבח ואגף המשרתים שבו מצחצח הבטלר בדממה את כלי הכסף הנושנים, את חדר האירוח, וכל שאר החדרים שבהם תימצא הגופה. אז יקרא לאזור אחד הבלשים הפרטיים הבריטים, אלה שחייהם סבבו במעמד האצולה, או לכל הפחות במעמד הגבוה. 

     הם עצמם מורגלים בכך – הרי אנו מדברים בלורד פיטר וימסי של דורותי סיירס, בהרקול פוארו או מיס מרפל של אגתה כריסטי, בשלושת האנשים הישרים של אדגר ואלאס – ולא נשכח את הדגול שבהם, שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל. כולם יפתרו את התעלומה, יחזירו את הסדר החברתי על כנו. כי הם חים בעולם מושלם – העולם האנגלי שלפני מלחמת העולם השנייה או מייד אחריה, כשבריטניה - לפחות בספרים – היא עדיין ויקטוריאנית, בעלת ביטחון עצמי אולימפי, שבו אצילים הם אצילים לא כי נולדו למעמד הנכון אלא כי הם בני אנוש נעלים יותר, וכשיילכד הרוצח הסדר החברתי הנכון יבוא על תיקונו.

     

    אפילו כיום, בעולם ציני בהרבה, עדיין ניצב אדם דלגליש של פ.ד. ג'יימס סובב בין סופרים ואילי הון, יפהפיות עתירות זמן פנוי ופוליטיקאים בכירים. ועם זאת שהספרים, חלקם יותר מאחרים, התיישנו והעולם שלהם נעלם – אם אכן התקיים אי פעם – עדיין שרלוק הולמס הוא דמות שכל קורא ספרים מכיר, והתחבולות השנונות של אגתה כריסטי – המפורסמת שבהן היא "הרצח של רוג'ר אקרויד"(לא, ספוילר לא יבוא) מעלות חיוך עונג על שפתי הקונוסייר.

     

    הצד האחר של האוקיינוס 

    ומצידו האחר של האוקיינוס האטלנטי העולם אחר לחלוטין. זהו עולם כאוטי, עירוני, מלא חטא שבו לא ייתכן פתרון טוב המתקן את העולם, המסדיר אותו. הבלש הפרטי קם מדי יום להרוג מפלצת אחרת, אבל היא מצמיחה עוד ועוד ראשים. פיליפ מרלו וכל השאר יודעים עד כמה העולם מושחת וציני. ובעולם זה חייב להיות מישהו המהלך בין הצללים – ונותר עם נשמתו. הוא עושה זאת עבור שכר – זעום במקרה של מרלו, אבל במקרה של טראביס מקגי, החי על ספינה שהרויח בפוקר בפלורידה ומתפרנס מהשבת גזילות לבעליהן תוך שהוא מנכה עבור עצמו חמישים אחוז במקור – הסכום יכול להיות משמעותי. הבלש האמריקני, כיאות לחברת ספר, הוא אלים – במקרה של מייק האמר, גיבורו של מיקי ספיליין אנו כמעט רואים איך הסופר מלקק את שפתיו כשהאמר מחסל עוד קומוניסט, בלי עכבות מוסריות רבות, פרט אולי לאחת – לא תבגוד. הלקוח הוא קדוש, גם, אפילו במיוחד, כשהבלש יודע שהוא לא. שלקוחו – או לקוחתו – משקרים לו, משתמשים בו בציניות.

     

    פיליפ מרלו של ריימונד צ'נדלר(הבריטי אגב) וסם ספייד של דשיאל האמט הם האבות הקדמונים, יורים כדורים ושנינויות (וכמובן, מה שהוסיף למיתוס שלהם הוא הסרט האפל, אותם סרטים שחלקם אכן היו סרטי בלש פרטי כמו "השינה הגדולה", "ביטוח חיים כפול", "הנץ ממלטה" וכל השאר, אלה שגם קיבעו את דמותו של המפרי בוגרט והפכו אותו לגיבור תרבות עד היום), ומזרעם יצאו מקגי, ארצ'ר, ספנסר, ווקר, סטריינג' וקווין וכל האחרים. כמעט כולם גברים – אם כי יש גם נשים – ברתה קול, שותפתו מטילת האימה של דונלד לם בספריו של ארל סטנלי גרדנר או ציידת הראשים המתחילה, סטפני פלם, בספריה של ג'נט איוונוביץ'. כמעט כולם בודדים מבחירה. ג'ק ריצ'ר של לי צ'יילד לוקח את הבדידות עד הקצה – הוא נווד, רב סרן לשעבר המשוטט ברגל ברחבי ארצות הברית בלא שום רכוש, רק בגדים שהוא משליך במקום לכבס. אגב, בארצות הברית הספרותית פועלים גם בלשים במסורת הבריטית – נרו וולף השמן, שלעולם לא עוזב את ביתו, פרי רוחו של רקס סטאוט, או אלרי קווין מאת אלרי קווין. ההפך אינו קורה, משהו בכפרים הבריטים המטופחים מונע כנראה את היווצרותו של בלש אלים וגס רוח למעסיקיו.

     

    הבלש הוא תבנית נוף מולדתו 

    ובכלל, הבלש הפרטי, בתפקידו כמייצג, או חושף מעמקי הנפש של החברה מספר הרבה על המדינה, על התרבות שלו: הבלש האמריקני שותה ויסקי בסוף היום בחדרו, ג'וש שירמן של יאיר לפיד מנגב חומוס כל היום. ולא כל בלש פרטי חייב לחיות לבדו בחדר שכור ובמשרד השוכן בבניין גדול חסר זהות: 

    לליזי בדיחי של שולמית לפיד יש משפחה , ולעיתים בהחלט הייתה מעדיפה להיות גלמודה מעט: אין ישראלית מליזי בדיחי, עיתונאית המקומון בבאר שבע, זו שבלעיסת המסטיק שלה ובעגילים הגדולים לעולם לא תהיה חלק מאותה אצולה קרירה, מתנשאת, אשכנזית, שבתוכה היא מחפשת את הרוצח. וכמו שבדיחי ישראלית, כך מגרה צרפתי עד לשד עצמותיו, ואראסט פטרוביץ' פנדורין זועק כולו רוסיה – רוסיה של פעם, של המאה התשע עשרה, רוסיה שבה כותב דוסטוייבסקי את "החטא ועונשו", שבה יועץ קיסרי הוא תואר בביורוקרטיה, שבה עדיין יש אמונה בנאורות, במדע, באדם.

     

    ובעידן הגלובלזיציה יש לנו גם בלשית אפריקנית, מא רמוצווה מבוצואנה, ובעצם – האם לא ניתן לקרוא את ספרי הארי פוטר כספרי מתח? הרי כל ספר בנוי גם כספר מתח ובליבו תעלומה שתיפתר רק בעמודים האחרונים על ידי הארי וחבריו, רון והרמיוני. ובלשים הרי יהיו תמיד – המפרי בוגרט עתידי בסרט "בלייד ראנר", או אלייג'ה ביילי פותר תעלומות בכוכבים אחרים, תרבויות חלל בספריו של אייזק אסימוב סופר המדע הבדיוני.

     

    מעטים מאיתנו ראו בלש פרטי בחיים ואולי טוב שכך – איש מהם לא יכול לעמוד לצד יצירי דמיוננו, המתוגברים בידי הוליווד. בסיום הסרט "האיש שירה בליברטי וולנס" מתברר לעיתונאי שיצא לבדוק את קרב האקדחים שבנה את הקריירה של פוליטיקאי שעמד מול האקדוחן הנורא ליברטי וולאנס, שלא הפוליטיקאי הוא שהרג את וולאנס אלא שיכור העיירה. העורך שראה דבר או שניים ומבין בנפש קוראיו (גם אם לא באתיקה עיתונאית...) אומר לו, אם הברירה היא להדפיס את המיתוס או האמת – לך על המיתוס.

     

    אז סביר שבחיים האמיתיים הבלש הפרטי הוא זה שאנו מכירים מהמילואים, שמתקין מצלמת אבטחה לדעת מי מסלק סיגריות מהפיצוציה או עם מי בוגד בן הזוג. אבל אנו זקוקים לגיבור, ובעולם המורכב, המודרני, עתיר הנרטיבים, הלא מושלם שלנו, לא נותר לנו אלא לחפש בין דפי הספרים את הגיבור שיילחם את מלחמותינו, הממשיך לנופף בכידונו החלוד, הפותר את בעיותינו גם אם לא את שלו, את הבלש הפרטי.

     

    • אורן נהרי הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 1 ועורך את סדרת המתח "עקבות" בהוצאת כתר.

     

    • סדרת מפגשים חדשה על דמות הבלש בספרות ובקולנוע, בהשתתפות אורן נהרי, תתקיים במשכנות שאננים בירושלים אחת לחודש, החל מיום חמישי ה-10 במאי. במפגש הראשון יספר מיכאל הנדלזלץ על שרלוק הולמס. במפגשים הבאים ידברו אורן נהרי על פיליפ מרלו והבלש האמריקאי, עמנואל הלפרין על סימנון ומגרה, וד"ר אריאל הירשפלד ודרור משעני על בתיה גור והבלש העברי .

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    פיליפ מרלו של צ'נדלר. יורה כדורים ושנינויות
    עטיפת הספר
    בתיה גור. אין ישראלית יותר מליזי בדיחי
    צילום: לע"מ
    לפיד. עוד בלש ישראלי שאוכל כל יום חומוס
    עטיפת הספר
    שרלוק הולמס. הפעילו את התאים האפורים
    עטיפת הספר
    7 לילות
    מומלצים