שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שקר החן? שקר!
    כל מי שלמד במערכת חינוך תורנית רגיל להסתכל לצד השני כשסוגיית היופי עולה על השולחן. רק מה, לפעמים יש רגעים שבהם לא ניתן עוד להתעלם וצריך להסתכל לחיצוניות "בלבן של העיניים". טלי פרקש רוצה שיהיה ברור: אנחנו לא מלאכים

    לא יודעת למה, אבל נראה שהיהדות לא ממש החלטית בכל הנוגע לחשיבות המראה החיצוני - קרי ה"לוק". קחו לדוגמה את שני המשפטים הבאים: "שקר החן והבל היופי" ולעומת זאת: "אישה נאה וכו' - מרחיבים דעתו של אדם". יכולתי להוסיף עוד עשר מובאות לכל כיוון, אבל נראה שהפואנטה ברורה.

     

    לצער כולנו, היחס האמביוולנטי לא מתחיל ונגמר בכתובים או אצל חז"ל. הוא מחלחל גם לקיום היום יומי שלנו. כל מי שלמד במערכת חינוך תורנית רגיל להביט לצד השני כשסוגית "טובת מראה" עולה על השולחן. רק מה, לפעמים יש רגעים שבהם לא ניתן עוד להתעלם וצריך להסתכל לחיצוניות בלבן של העיניים ולהגיד: מתאים לי, או שלא.

     

    קחו לדוגמא את עניין השידוכים. זו תמיד אחת השאלות המביכות כאשר מבררים על מועמד/ת פוטנציאלי/ת. אחרי יראת שמים, המשפחה והיכולת הכספית של ההורים, (בזה לא מתביישים) מגיעה השאלה שחייבים לשאול ולא ממש ברור איך. מצד אחד לא רוצים להראות כמי שנתפסים למראה חיצוני - "מגרעת מערבית שאין נוראה ממנה", אך מצד שני לכל אדם באשר הוא יש את העדפותיו שלו. אז מה עושים? הולכים מסביב.

     

    שואלים: האם הנערה נחמדה? (כשלא מתכוונים דווקא לחוש הומור) האם הוא אדם בריא? (כשמעוניינים לדעת אם הוא לא סובל ממשקל עודף) וגם: היא דומה לאחותה? (יפהפיית השכונה). יש את המהדרין שיטרחו לבוא לאירוע בו משתתף המיועד כדי לתצפת עליו ולתת ציון עובר או לא על מידת החינניות שהוא מפגין. בקיצור, מוצאים דרכים עקיפות לברר את הסוגייה הבוערת, בלי לחשוף את הקלפים.

     

    מה שכן, לא תמיד זה כך. יש מדי פעם איזה צדיק או צדיקה אחת בסדום שלא מתחבאים מאחורי פוביית "ההסתכלות בקנקנים" ומוכנים לומר משפטים איומים בנוסח: "אני רוצה רזה וגבוה", "אני מעוניין בבלונדינית מתולתלת" וראה זה פלא, לא היכה אותם ברק ולא לקח לשדכנית שלושה וחצי חודשים כדי לקלוט מה הם מחפשים, על סמך ה"לא" לכל ההצעות האחרות.

     

    הבעיה היותר חמורה מתחילה כשמערבים את נושא היופי עם עניין הצניעות. הופכים את המילה צנוע לשם נרדף לכיעור ואז היופי הוא כמובן בלתי ראוי בעליל. האידיאל החרדי, זה הרשמי, הוא כנראה טפט של קיר. משהו שגם אם הוא שם, לא ממש מסתכלים עליו, סוג של פרשנות ל"פרח הקיר" הוויקטוריאני.

     

    בהתאם למשוואה, בשביל הרבה בנות כל נושא הטיפוח הוא טאבו - בטח למי שלא נמצאת בתקופה הקריטית של 'שידוכים'. למה לשים קרם פנים? למה בכלל לסדר גבות? אין צורך. זה לא חשוב - יראת שמים? חכמה? זה מספיק.

     

    מה שעצוב הוא שיש כאלה שבאמת קונים את השיטה ומגלים רק מאוחר מדי כמה נפלו בפח. לחברת ילדות שלי זה לקח שלוש שנים של אכזבות עד שהבינה שלא יתכן שכולם שטחיים בזה שהם מחפשים בחורה מטופחת ויפה. היום היא נשואה באושר, אבל על הסטייל של הילדים היא שומרת באדיקות.

     

    שלא יהיו אי הבנות, הרצון שלא להיגרר אחר תרבות המערב על שלל הניתוחים והטיפולים

     כדי להתאים לאיזה אידיאל יופי נשגב שמישהו בפריז המציא (כך אהבו המורות אצלנו להגיד) הוא ברור וחד משמעי. אבל בין זה לבין התעלמות מוחלטת מהמראה יש פער גדול.

     

    אז מה לעשות? אנחנו היינו ונהייה בני אדם ולא מלאכים בתחפושת. אין מה להתבייש בזה שקיבלנו עיניים ואנחנו מתוכנתים גנטית ותרבותית לרצות יותר או פחות צורות וצבעים מסוימים, של צמחים, רהיטים וכן, גם בני אדם. אז חרף העובדה שיופי הוא אילוזיה ויזואלית - הוא חשוב. אבל אם הוא מצטרף לאישה יראת ה' עם עומק פנימי, וואו, אז היא באמת "תתהלל!"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    האם היא "נחמדה"?
    צילום: ישראל ברדוגו
    האם הוא אדם בריא?
    צילום: ישראל ברדוגו
    מומלצים