לכבות את מדורת השבט

ביום שבו הודיעו לתקשורת שחיים יבין יפרוש עוד מעט מהגשת "מבט", התיישבתי לצפות בו. אומרים שתמונה שווה אלף מלים, אבל החוכמה הנדושה הזו אינה לוקחת בחשבון את שוויה העצום של אינטונציה ואת ערכו של מבט אחד קטן.

אחרי ההתלהמות הפוליטית הרגילה, בליינאפ של "מבט" אתמול נפנו לדון ב"פוש דה באטן" של טיפקס. יבין אמר, השיר שלנו. לא כמו הטלנובלה: כמו "שלנו" של פעם, בטון של גאוות מוכים, של שמחת שבט מלוכד, של תקשורת ממלכתית מונוליטית שאיננה עוד. רק הוא לבדו נותר ממנה.

חיים יבין הגיח אל התודעה הלאומית לפני ארבעים שנה בתוך אולפן חשוך, לגמרי לבדו, חשוף ולא מוגן בפירוטכניקה ויזואלית. שעון אנלוגי תקתק את השניות האחרונות עד לרגע המכריע. השעון לווה בדנדוני אורלוגין של פעם, שהיו מאיימים והכריזו על חשיבות עצומה. ואחר כך ראו את חיים יבין מברך את צופיו לשלום. ואחר כך הוא דקלם.

הוא דקלם, בלי כל פרשנות ובלי להרים גבה, ללא הבעות ציניות וללא הבעת עמדה, את מכתמיהם היומיים של פוליטיקאים שרק לעתים נדירות סרו לאולפן וטרם למדו להישיר מבט לעיני האומה. הוא היה כלי נאמן למסירת ידיעות שתוכנן אושר בידי שליטי הארץ. הוא דקלם יפה מאד, בין אם היה מדובר בהוריקן קטלני או בים השיבולים. תמיד מדוד, תמיד מגוהץ, תמיד מקפיד על עברית משובחת.

הוא האיש שגילם את הממלכתיות המצולמת והמדברת בגופו ממש. היא נראתה טוב, היתה מנומסת, חפה מתובנות עצמאיות ורצופה פריחת כלניות מרהיבה בשחור לבן. לא היו אלטרנטיבות, והמשטרים השונים בראשית ימי הטלויזיה הממלכתית כלל לא רצו בהן. הן רצו בערוץ תקשורת אחד ויחיד לשבט שחשבו שהוא אחיד, והם רצו במסרים אחידים וחדגוניים. כשאנשים התחילו לרכוש טלויזיות צבעוניות, השלטון טרח למחוק את הצבע משידוריו במכשור מיוחד. רק הוראה של בג"צ גרמה לו להפסיק. העותר בבג"צ "אנטי מחיקון", מולי אדן, הוא היום פונקציונר בכיר ביותר ב"אינטל" העולמית. וחיים יבין עדיין מגיש את "מבט".

כמו אריות הטלוויזיה הוותיקים בעולם

לאט לאט, במאבקים פוליטיים עצומים שהדיהם הגיעו אל הציבור טיפין-טיפין, הרשו לערוץ הראשון לשחרר קצת את העניבה. תמיד לאט מדי ותמיד מאוחר מדי ותמיד באורח מסורבל, ויבין תמיד היה שם עם שינויים איטיים וזעירים. זניחת הדיקציה הקריינית המהוגנת לטובת סגנון הגשה אישי יותר, למשל.

 האפשרות לשאול פוליטיקאים שאלות נוקבות בשידור חי, למשל. בענין הזה, צריך לומר, מעולם לא הצטיין. תבנית ההגשה שלו עוצבה בימים שבהם פוליטיקאים החליטו עבורו מה מותר ומה אסור לשאול, והוא דווקא ידע להתנייד באופן מכובד בטריטוריות שנקבעו לו מראש.

הוא הגיש את ההיסטוריה של ארבעים השנים האחרונות, מימי הכיבוש שקרא לעצמו נאור, דרך המלחמות שבאו בעקבותיו, המשברים והאסונות והסכמי השלום ומפחי הנפש ו"גבירותי ורבותי, מהפך", והלאה ועוד, יום אחרי יום, בנאמנות ובעקביות נדירה גם בין אריות הטלויזיה הותיקים בעולם.

והעולם סביבו השתנה. תחילה באיטיות, אחר כך מהר מדי. ערוץ 2 החל לתקוע את המסמרים האחרונים בארונה של הממלכתיות כבר עם עלייתו לאויר. לערוץ הראשון, אז ועכשיו, לא היו כלים להתמודד עם המתחרה הקטן והחצוף שהעז לנכס לעצמו את אותה ממלכתיות ולבחוש בה: היום היא צעקנית, בידורית, מפרשנת את עצמה לדעת, ספקולטיבית ודרמטית. פעם היא היתה עבד של הפוליטיקאים. היום היא עבד של רייטינג. לכו תדעו מה טוב יותר.

נון פרסונה

היתה לו פרסונה טלוויזיונית כה דומיננטית - אבל פרסונה איננה אישיות. היא מסכה. אי אפשר היה לצאת ממנה ולהתפתח בתוכה כמגיש "מבט". מי שראה יצירות דוקומנטריות של יבין יודע שהאיש מתעד רציני, מוכשר ויסודי של מציאות ישראלית מורכבת: ב"מבט" אי אפשר היה להתרשם מאישיותו. בעצם, כדי להצליח ולהמשיך בתפקיד שלו, הוא נדרש למחוק כמעט כל שביב של אישיות עצמאית.

מהוגן ומכופתר, לאט לאט הזדקנה המסכה בסלונים שלנו. בשלב מסוים, כדרכנו, מאסנו ובעטנו והשארנו אותו מאחור בטבלאות הרייטינג, והוא ואדוניו לא הבינו את הרמז. הם לא טובים ברמזים. הם לא ידעו כי הימים הטובים ההם, התקופה שבה אזרחים צייתנים היו מוכנים לצרוך חדשות רק בתיווכו של גבר סמכותי, כבר חלפו עברו. יחד עם ים השיבולים והעליצות המשונה שקופצת אל האינטונציה כשמדברים על השיר "שלנו".

קצת לפני סופה של מהדורת אמש, הגיש חיים יבין קדימון לכתבה של "יומן" שעוסקת בריבוי ערוצי הטלויזיה באינטרנט ובכך שאנשים משתחררים מתלותם בלוחות שידורים של ספקי תקשורת. כדרכו, הפתיח הוקרא בחגיגיות מסויימת. בסוף הקדימון אמר משהו, באמת לא חשוב מה, והרשה לעצמו הבעה קצת ספקנית, קצת מזלזלת, לנוכח העולם החדש והאמיץ שנחשף (באיחור מתאים לרוממה) בכתבה של איש שאולי עדיין לא נולד כשיבין כבר היה "מר טלוויזיה".

היה קצת עצוב לראות את ההבעה הזאת ואת האיש שצריך היה לפרוש שנים אחדות לפני 2007, לפני שהפך לטרף קל מדי ל"ארץ נהדרת", לפני שאיבד עוד ועוד צופים. שההבעה האחת הזאת יכולה היתה להסגיר את הפער העצום שנוצר בינו לבין מציאות ישראלית חדשה.