במילה אחת, אכזבה

12 הרומנים הקודמים של דון דלילו גרים אצלי במדף השמור לספרים אהובים במיוחד, אבל את "קוסמופוליס", שרואה עכשיו אור בתרגום לעברית, לא אשאיר בבית. אין סיכוי שאתפתה לקרוא שוב את היצירה הכי מאכזבת – והכי יומרנית – של סופר שידע לתעד כל כך יפה את משוגות העת המודרנית, שידע למצוא לה עלילות חדשות ושפה ייחודית – ואיכשהו, ב"קוסמופוליס", כשל כשלון ענק ומהדהד.

אריק פאקר הוא מיליארדר בן 28 שהתמחה בניהול כספים של אנשים אחרים. הוא הגיח משום מקום, ויש לו זכרונות טובים מן המספרה השכונתית ומן הספר הקשיש שאליו היה אבא שלו מביא אותו בילדותו, ולכן, בבוקר אחד שבו הוא מחליט להתאבד מבחינה פיננסית ולהמר על הין היפני כך שיפסיד את כל רכושו, הוא גם רוצה להסתפר. המספרה מצויה בעברה שני של מנהטן – זו שעדיין מצויידת בקו רקיע ובו מגדלים תאומים – ולכן צריך לחצות את העיר בלימוזינה ענקית, מאובזרת ומאובטחת, אטומה לרעש ולאבק באופן פרוסטיאני לחלוטין. כל ההתרחשויות בספר (לוויה המונית של ראפר אהוב, צילום סצינה לסרט עם 300 ניצבים ערומים, אוסף של מעשי אלימות, סקס מזדמן ובדיקות רפואיות רקטליות) קורות בתוך הלימוזינה, או במרחק מבטו של המתבונן מתוכה.

אריק פאקר עשיר די הצורך לגור בדירה שעלתה לו 104 מליון דולר, ויש בה גם בריכת כרישים וגם מכלאה לכלבי בורזוי. הוא מפונק די הצורך לרכוש לעצמו מטוס קרב סובייטי. הוא נשוי (מזה 22 יום) למשוררת שהיא גם יורשת של כמה מאות מליוני דולרים. הוא מתנסח כקורא נאמן של בארת ובודריאר, הוא מנהל שיחות עבודה בעוד רופאו מחטט לו בערמונית – בתוך הלימוזינה – ואחרי 50 עמודים בערך, הוא מאבד כל אפשרות לתחושת אמינות מצד הקורא, ונותר כמין משל לא ברור, לא משכנע, על סכנות הקפיטליזם, הגלובליזציה, הניכור העירוני וצרות אחרות שדווקא דלילו מוכשר כל כך בהפיכתן לספרות גדולה.

רגע לפני היאוש הסופי

הצרה היא שלאורך הספר הזה, נדמה שנבחרו חומרים ואירועים שפשוט לא מצאו את דרכם ל"תת עולם", מפני שבספר ההוא הצנזורה העצמית גברה על היוהרה של הכותב. כאן מתרחש ההיפך. וכך, קוראת נאמנה של דלילו מוצאת את עצמה נבוכה לנוכח מטח רעיונות מדוקלמים, מנומקים למחצה ומעייפים עד מאוד, המתפרץ מפיותיהם של הדוברים באחידות חסרת פשר. המבוכה הופכת לתמהון כשדלילו מסרב לגלות את מניעי הפעולה של גיבוריו ומחליט לאפיין אותם רק על דרך הפעולה: למה, לכל הרוחות, מחליט אריק פאקר להמר על הין ולהרוס לא רק את עצמו אלא גם את לקוחותיו? כי ככה זה כשעשירים מדי? התשובה פשוטה מדי, ודלילו סופר חכם מכדי להתפתות לכתיבה של מין מסע מוסרני בלימוזינה אל עבר השיעמום הטוטאלי, אבל זה בדיוק מה שעשה כאן.

רגע לפני היאוש הסופי, צריך לגייס אמונה בכישוריו של דון דלילו לטוות סיפור משכנע, ולומר שאולי זו קינה על גחמנותה האינסופית של הנפש האנושית, ואולי זה נסיון להגג באריכות על הנזקים לנפש הזו בעידן של טכנולוגיה תקשורתית מפותחת ותת תקשורת אנושית פשוטה, ואולי זה ספר שדן ברנדומליות של האלימות באשר היא, כי "קוסמופוליס" מלאה באלימות, ויש בה איש אחד שמאוד רוצה להתנקש בחייו של אריק פאקר: הצרה היא שכל אלה ביחד, עם רגעים מצויינים של סצינות המונים משכנעות, עדיין לא הופך את "קוסמופוליס" לספר ראוי לאוהביו של דלילו. וודאי לא לספר הראשון שלו שתקראו, כי אם תקראו – לא תרצו עוד. תוסיפו לרשימה דיאלוגים עייפים שכמו נלקחו מבלונים של קומיקס, ולא תרצו לחצות אפילו את עמוד 50.