אשת העכביש

מסך גדול

לפני שיחליט אם להשקיע את כספו בכרטיס ל"ספיידרמן 3", חייב אדם לשאול את עצמו אם הוא ציני לגבי סרטי קומיקס. אם התשובה היא כן — אם הוא לא רואה בהם יותר מפופקורן לעיניים, אם הוא לא מוצא בהם שום עומק חוץ מזה של כיסי המפיקים — מוטב לו לעשות את מה שעושים הציניקנים משחר ההיסטוריה, ולחכות לדי.וי.די. אבל אם התשובה היא לא — אם הוא מכיר בכך שמאחורי כל גבר בטייטס מסתתרת מיתולוגיה, פסיכולוגיה ולפעמים גם פילוסופיה שלמה — שומה עליו לרוץ לאולם הקולנוע מהר יותר מקליע במעופו.

כמי ששייך למחנה השני, מצאתי שהפרק השלישי בעלילות פיטר פרקר הוא יותר מסרט קומיקס מצוין; הוא סרט מצוין, נקודה. אלה ששייכים למחנה הראשון נהנו מסצנות האקשן אבל סבלו מההטרדות המיותרות שביניהן, כמו העלילה והדיאלוגים וכל זה. אני יודע, כי הם ביטאו את רגשותיהם ביציאה מהקרנת העיתונאים ("זה הזכיר לי את 'אראגון'", ציינה אחת מהן את שמו המפורש של הסרט הכי גרוע שנעשה אי פעם בהשתתפות דרקון, ואני מזכיר לכם שזה לא ש"שלטון האש" היה סדרת טלוויזיה). במילים אחרות, מש"ל: לצופה הציניקן, העומק של "ספיידרמן 3" מרגיש סתם כמו רוחב, ולזה אין שום מזור זולת כפתור הפאסט־פורוורד. למי שכן מוכן לצלול אל מתחת לפני הטייטס, זאת הנאה צרופה.

בניגוד לשני הסרטים הראשונים, שכל אחד מהם העמיד את פרקר/ספיידר מול בד־גאי רשמי אחד, הפעם יש לו ארבעה רעים להתעסק איתם. הארי, החבר/אויב; אדי, הצלם/מפלץ; מרקו, האסיר הנמלט/"סנדמן"; והוא עצמו, או ליתר דיוק הצד האפל שלו, שנחשף אחרי שמין איכס שחור נוחת מהחלל ונכנס לו לסיסטם. מעבר לכל אלה ישנם היחסים התמיד־מורכבים עם מרי ג'יין, שכבר למדה לחיות עם זה שהחבר שלה טווה קורים בשעות הפנאי, אבל עכשיו צריכה להתמודד גם עם זה שהוא נהיה סלבריטי בזמן שהיא שחקנית קצת פחות מצליחה מנואל פיליקס. עכשיו, נכון שהיו המון לוכסנים בפסקה הזאת? אז זה קצת בגלל שיש לי נטייה לשימוש יתר בסימני פיסוק, והרבה בגלל שזאת בדיוק הנקודה ב"ספיידרמן 3": לכל איש יש סלאש.

אם "ספיידרמן 2" עלה על קודמו, והוא עלה באבוה, זה בגלל הדמות של ד"ר אוקטופוס, שלא היה עוד בד־גאי קומיקסאי חד־ממדי אלא דמות טרגית לכל דבר ועניין. עכשיו, בחלק השלישי, זה לא רק שבתוך כל רע יש לפחות גרעין של טוב; זה גם שבתוך הטוב יש לא מעט חרא. הכל מסתכם, כמו שקובעת הקריינות של פרקר בסוף הסרט — כן, אותה אחת שנשמעת כמו עוד זיון מוח לבעלי האוזניים הערלות — בבחירות שאנחנו עושים. ובשביל הכסף שלי, סרט קומיקס שמפשיט מהז'אנר את הקלישאה של טוב אבסולוטי מול רע אבסולוטי הוא צעד ענק קדימה.

הבעיה היחידה ב"ספיידרמן 3" היא הפער שבין סיפור המסגרת המצוין שלו לכתיבה פר־סצנה, ובעיקר פר־דיאלוג. זאת תמיד היתה בעיה בפרנצ'ייז הזה, והפעם — עם כזאת כמות של קווי עלילה ושל דקות (יש פה 140 מהן) — זה כמעט מבטיח שהציניקנים ממש יסבלו מקטעי הלא־אקשן. אבל בסדר, שבאמת יחכו לדי.וי.די ויקפיצו את הדקות שבין האפקטים (הקרובים לשלמות, אגב, אפילו בסטנדרטים הגבוהים ממילא של סרטים עם תקציבים כאלה). לכל האחרים מומלץ להסתער על הקופות, ולגלות סרט שלם שעולה בהרבה על סכום חלקיו. אה, וגם לקרוא את הכתבה של נעם רשף שמופיעה בהמשך הגיליון הזה. אחלה טקסט אם אתה לא ציני לגבי גברים בטייטס.

"ספיידרמן 3", 8.3 ב־IMDB*

ניחוח אישה מתה

בכל פעם שאתה אומר לעצמך "אוקיי, שאנתוני הופקינס ימות כבר" — לי זה קרה לאחרונה עם "הכתם האנושי", סרט ששמו היה הולם אותו מאוד אם רק היו מורידים ממנו את המילה השנייה — האיש חוזר עם משהו שבכל זאת מצדיק את המשך קיומו. לפני שנתיים זה היה "החלום המהיר בעולם", ועכשיו זה "עדות שבורה". כן, אני יודע, אבל זה רק נשמע כמו משהו שמשודר ב"הולמרק".

הסיפור, וזה די מפתיע בשביל סרט שראוי להגדרה הנדירה "מותחן אינטליגנטי", פשוט מאוד: אחד (הופקינס) רוצח את אשתו, כי היא בוגדת בו עם אחד אחר (בילי בורק), שהוא במקרה קצין משטרה. עכשיו השאלה היא מי ינצח: התובע (ריאן גוסלינג המצוין) שיודע בדיוק כמו הצופה מי לחץ על ההדק, או הרוצח שהשקיע הרבה מאוד כדי שאף אחד לא יוכל להוכיח את אשמתו.

יש הרבה דברים שהופכים את הסרט הזה למותחן משובח — כלומר, זה שהופקינס מצליח לא נורא לעצבן אותך תוך שתי דקות הוא רק אחד מהם — אבל לטעמי, הדבר העיקרי הוא גרגורי הובליט. תשאלו "מי הוביט?", ואגיד לכם שזה גם לא מצחיק וגם מעיד על בורות קולנועית מסוימת, כי זה הבמאי שהפך את "פחד ראשוני" מהסרט הנוראי שהוא היה עלול להיות למותחן הבן זונה שהוא היה, ואת "תדר גבוה" לאחד מסרטי המדע הבדיוני היותר טובים (והפחות מוערכים, למצער) של השנים האחרונות. אין מה לעשות, האיש יודע לקחת תסריטים שאצל כל במאי אחר באמת היו הופכים למשהו שראוי ל"הולמרק", ולעשות מהם סרטים שראויים לכסף שלכם.

לסיכום, "עדות שבורה" הוא בדיוק כמו "הפירצה" שעליו כתבתי כאן בחודש שעבר: במאי מצוין, מותחן מצוין, שם מחורבן.

"עדות שבורה", 6.9 ב־*IMDB

כוכב נפטר

הבעיה עם "שמש", חוץ מזה שהוא מעורר בך רצון עז להעיר משהו על מתרגמים ישראלים, שווארמיות מיתולוגיות ו/או גמדים גרוזינים, היא שמדובר בסרט מדע בדיוני הארד־קור. ובדיוק כמו עם הארד־קור מסוגים אחרים, או שאתה בקטע או שלא. אז כדי שלא יהיו אי הבנות מצערות, ההמלצה הבאה אינה מיועדת למי שהחלליות היחידות שהוא אוהב הן של ברי סחרוף.

החדש של דני בויל ("טריינספוטינג") מספר על קבוצת מדענים שנשלחת להתניע את השמש מחדש. לעשות ריסטארט, אם תרצו, ולמה שתרצו. הקטע הוא ששבע שנים קודם לכן, האנושות ההולכת וקופאת תחת הכוכב ההולך ודועך כבר ניסתה את הקטע הזה ללא הצלחה: המבצע הסתיים במותם המשוער של כל האסטרונאוטים. כלומר, עכשיו יש לצוות החללית איקרוס 2 גם משימה מדעית סבוכה וגם חתיכת קוף על הגב. מכל זה — קורטוב מדע, קמצוץ בדיון וקורט מתח — בויל רקח סרט מעורר מחשבה עם כמה תובנות מאוד יפות על הפסיכולוגיה האנושית, ועל מה שקורה לה כשהיא נאלצת להתמודד עם כוחות שגדולים עליה בכמה מספרים.

מאז "החוף", הסרט הדווקא־לא־רע שלו עם ליאונרדו דיקפריו, בויל לא מצליח לשחזר את המעמד שהיה לו בימים העליזים של של "טריינספוטינג" ו"חברים לרצח". לפעמים בצדק (בכל זאת, "28 יום אחרי" ו"מיליונים" לא היו שום דבר להתפאר בו), אבל לאיש יש בכל זאת טאץ' טוב שיוצא החוצה בכל פעם שהוא נתקל בסיפור טוב — וזה בדיוק המקרה עם התסריט של אלכס גרלנד (עוד אחד שהיה ממש בסדר ב"החוף", וממש סתם ב־"28 יום"). בקיצור, אם מד"ב לא עושה לכם רע, "שמש" יעשה לכם טוב.

"שמש", 7.1 ב־IMDB*