שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    נשים, אל תחזירו

    הרב אבינר קרא לנשים המוכות "להחזיר" לבני הזוג התוקפים מנה אחת אפיים. האמנם נמצא הפתרון לאלימות במשפחה? אפרת שפירא-רוזנברג חושבת שמדובר בלעג לרש וחוסר הבנה לחוויה הקשה שעוברות המותקפות. וחוץ מזה, מישהו זוכר את כרמלה בוחבוט?

    בימים האחרונים התכוננו רופאי חדרי המיון בישראל לקריסה, חדרי הטראומה נערכו לקבלת אלפי נפגעים ובכלל הוחלט כי כדאי שבתי החולים יעברו למתכונת חירום. לא, אין מדובר בצעדים בעקבות התרעה חמה על פיגוע הממשמש ובא, ואף לא על מזג האוויר או על אסון טבע אחר שעתיד לפקוד את אזורנו.

     

    כל זה קורה בציפיה לגל של גברים שעתידים לחוש בשבועות הקרובים את נחת זרוען של נשותיהם, בעקבות פסק ההלכה המהפכני של הרב אבינר שהתפרסם כאן בסוף השבוע האחרון. לראשונה, הותר הרסן שהחזיק נשים אומללות רבות במשך שנים, וסוף סוף נפסק להלכה כי אישה המוכה על ידי בעלה רשאית להשיב לו מנה אחת אפיים. כל הנשים שבמשך שנים סיננו מבעד לשיניים שבורות "תחזיקו אותי" , כדי שחלילה לא "יפוצצו" בחזרה את הבעל המכה, היום יכולות להשתחרר מהכבלים, ובהיתר- להחזיר. הסוף למדיניות ההבלגה, גברים - נא להיערך למתקפה.

     

    דא עקא, חדרי המיון והטראומה נותרו שוממים, ובתי החולים כבר הזדרזו והורידו את הכוננות למצב הרגיל. מה קרה? האם הגברים מתביישים להתלונן? האם הם מתרצים את השבר ביד בכך שהם "החליקו באמבטיה"? האם הם הצליחו לכסות את הפנסים בעיניים עם מייק אפ טוב במיוחד? התשובה ברורה. הרי לכל מי שקרא את פסק ההלכה הזה (וגם למי שכתב אותו...) היה ברור שהוא אינו מהווה פתרון כלשהו ולו לאישה מוכה אחת.

     

    אני מניחה שברמת הפנטזיה זה בהחלט עולה, ובוודאי יש לא מעט נשים אומללות שבשקט בשקט, כאשר הן עוצמות את עיניהן הפצועות, אולי מעזות לדמיין ולחלום כיצד הן מרימות יד בחזרה, ומשיבות לעצמן מעט מכבודן האבוד. אבל המציאות המרה היא שעבור רוב הנשים המוכות, פסק ההלכה של הרב אבינר ממש לא רלבנטי. האמת היא כואבת, והיא כזאת - מכות לבעל הן לא אופציה.

     

    לא (רק) בגלל שהוא יותר חזק פיסית, ובוודאי שלא בגלל ספקות הלכתיים, אלא בגלל שבעל מכה הוא אחד שמטיל טרור על אשתו, ובדרך כלל על בני הבית כולם. מעבר לחבטות בגופה הוא גם חובט בנפשה, בביטחון העצמי שלה, בכבוד העצמי שלה וביכולת שלה לראות את עצמה כאדם חופשי ובעל זכויות. הוא עושה שימוש ציני באהבתה ובמחויבותה לילדיה ולבית, ולעתים אף משכנע אותה כי היא עצמה אשמה בהתנהגותו. (וחוץ מזה, לאישה האחרונה ש"החזירה" לבעלה קראו כרמלה בוחבוט, והיא ישבה על כך מספר שנים בכלא)

     

    אולם מלבד היותו של פסק ההלכה הזה לא רלבנטי, הוא פשוט לעג לרש. בפנייתו אל האישה המוכה הוא משקף חוסר הבנה בסיסי להסדרים החברתיים הקיימים, למאזן הכוחות בתוך המשפחה וחמור מכל - לנפש האישה ולחוויה הקשה שהיא עוברת. הוא מפנה את הזרקור אל הקורבן, במקום אל העבריין.

     

    אפילו עצם השימוש בביטוי "להחזיר לו" מעיד על חוסר ההבנה לכל הסיטואציה, כאילו המדובר במכות בין ילדים בגן, המסתיימות פעמים רבות בנימוק הנפוץ "אבל הוא התחיל". מעבר לכך,המשכו של פסק ההלכה הוא דיון בסוגיה ההלכתית כבדת המשקל – האם מותר לבעל להכות את אשתו. אז נכון, ברור שהשורה התחתונה היא שאסור, ואולי הפסק הזה אפילו מנע בפועל מכמה מטורללים להרים יד על נשותיהם, אבל עצם הדיון בשאלה מותיר טעם מר בפה, כאילו מלכתחילה היתה הוה אמינא שמותר להכות נשים, ובא הכתוב ולימד אותנו שלא.

     

    אני הראשונה שאברך על כך שרבנים יתחילו לדון בסוגיות של אלימות במשפחה, הטרדות מיניות ועוד מרעין בישין שפשו בחברתנו. אבל גם כשמדובר ברבנים גדולים, לא תמיד צריך לגייס למאבק שקלא וטריא מפולפלים ופסקי הלכה מורכבים. במקרה דנן, שכל ישר וחמלה אנושית יעשו את העבודה יופי. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    להחזיר זה לא פיתרון. אילוסטרציה
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    מומלצים