חתונה נפרדת - הלכה או חומרה?

בשבועון "עולם קטן" המחולק בבתי הכנסת, מהשבת שעברה, הופיעה במדור "שו"ת סלולרי" השאלה: "האם חתונה  נפרדת זו הלכה או חומרה?" הרב אבינר השיב בשבע מילים: "הלכה. קיצור שולחן ערוך (לגר"ש גנצפריד), קמ"ט, א'". לעניות דעתי, עולה שהרב אבינר טועה כאן פעמיים: ראשית, הרב גנצפריד אינו אומר מה שאמר הרב. שנית, גדולי עולם חולקים בסוגייה על הרב אבינר.

לשון הרב גנצפריד היא זו: "צריכין ליזהר שלא יאכלו אנשים ונשים בחדר אחד, שאם אוכלים אנשים ונשים בחדר אחד, אין אומרים שהשמחה במעונו". הרב גנצפריד אינו קובע הלכה לגבי עיקר הישיבה המעורבת, אלא רק לגבי אמירת "שבע ברכות", שלדעת גדולים אחרים איננה נוגעת כלל ועיקר לשאלת גברים-נשים, אלא לשאלה אחרת של מצב ישראל בעולם.

וכלשונו של "ערוך השולחן": "אבל האידנא בעוה"ר ערבה כל שמחה, ואין אומרים 'שהשמחה במעונו' אלא בשבעת ימי המשתה" (אבה"ע סב). וכמו ה"בית מאיר" (סימן סב, שהסביר את הב"ח על מנהג מקומי מסוים שהיה נוהג אז בקראקא). בנוסף, וזה עיקר: פוסקים בישראל אינם מבססים את פסיקותיהם על הקיצור שולחן ערוך של הרב גנצפריד, כמקור בלעדי. הספר הוא יותר מדריך הלכתי מאשר פוסק. מה עוד, שיש לו נטייה להחמיר בסוגיות שונות, ובמיוחד בנושאי צניעות (וד"ל) אף נגד פסיקת השולחן ערוך ונושאי כליו, והדברים ידועים.

אמנם ברור שהרב אבינר נזקק למקור קצר וחד, בשל המסגרת המצומצמת של שו"ת SMS, אבל היא הנותנת: וכי ניתן לפסוק בסוגיות מורכבות שכאלה במילים ספורות, על סמך מקור מישני בספרות הפסיקה, וליצור רושם מוטעה כאילו זו הלכה אחת ומוסכמת בישראל? אמנם יש ערך לפסיקה הקצרה והזריזה הזאת לעיתים, בעיקר במקרים שבהם אדם נתון במצב של צורך דחוף בהכרעה מיידית. אולם כלום יש היגיון בדבר לפסוק פסיקת חירום שכזו בבעיה שמטלטלת את החברה הדתית (וגם החרדית!) מזה דורות?

זאת ועוד. בדור פרוץ כשלנו, דיינו אם נצליח לאסור את האסור, ולא נרוץ לאסור את המותר. וכבר צווחו על כך רבים (כמו הראי"ה קוק, נגד החרדים שאסרו את "שמן השומשומין" שהוא התיר), שמי שאוסר את המותר - סופו, חלילה, שיבוא להתיר את האסור.

הפרדה מיותרת ומזיקה 

לא אתפלמס עם הרב אבינר בפרטי ההלכה למקורותיה, אולם אציין רק מקור אחד, שאינו נופל במעמדו ובחשיבותו מן הקיצור שולחן ערוך.

גדול הפוסקים בימינו, הרב משה פיינשטיין זצ"ל, קבע נחרצות כי אין בסיס הלכתי לחתונות נפרדות. ב"אגרות משה" (א"ח (א') מא), הוא משווה חתונה מעורבת לקורבן פסח, שמן התורה היה נאכל בחבורה דווקא: "משמע, שנשים עם אנשים ישראלים מותר". וחזר על כך (ביו"ד (ד') כד, ג'): "ובקשר להצטרכות למחיצה לחתונה, ידוע שהסברתי לעיל... שהחיוב למחיצה יש רק לדבר שפתוח לרבים, וחתונה נחשבת כדבר פרטי", ואכן כך היה מנהג פשוט בישראל במשך הדורות. והרוצה להרחיב דעתו בנושא ההפרדה בחתונות (המיותרת והמזיקה, כי היא חוצצת בין משפחות ועוד), יעיין אצל הרב י' הנקין (בני בנים, סימן לה); הרב יובל שרלו (רשו"ת הרבים, עמ' 90-89); הרב א' קלרק (תחומין כ (תש"ס), עמ' 170-160).

המשותף לשני הנושאים - "ראשות" הנשים ונושא החתונה - הוא, שהרב אבינר פוסק בהם להלכה כדעת-יחיד, ומתעלם שרירותית מהפסיקה הנורמטיבית המקובלת בהלכה, וכן לא ייעשה. לרב אבינר יש זכויות רבות, אבל האמת (והיא "חותמו של הקב"ה") אהובה יותר, ויש לצפות כי יחזור בו מפסק ההלכה שפירסם ברבים. מכאן גם אזהרה למשתמשים בשו"ת SMS, שהתשובות הניתנות שם טעונות בדיקה נוספת בהרחבה הראויה ובבחינת מכלול המקורות והפסקים. ואל יבואו לזלזל במנהג המקובל על רבים ושלמים.

הטור המלא מתפרסם מחר במוסף הצופה החדש