אחרי חצי שנת נישואים בלבד - היא הולכת
היא היתה בת 28, אני רק בן 23. אני חלמתי להגשים פנטזיה ולהיות עם כוסית מבוגרת ממני, היא רצתה פינוק עם צעיר חתיך. בהמשך התחילו הפערים לצוף על פני השטח, וכל ריב נגמר באיום עזיבה שלה. נלחמתי, עד הסוף המר
אחרי שנתיים יחד, אחרי שבגיל 23 הסכמתי להתמסר לעד, אחרי ששיניתי כל חלק וחלק באישיות שלי, אחרי חצי שנת נישואים בלבד - היא הולכת.
כן, זוגיות זה דבר לא פשוט. זוגיות דורשת משני בני הזוג לעשות מאמץ עילאי כדי לדאוג להצלחה, זו מלחמה יומיומית. או שלא?!
את ר' הכרתי בטעות. שנינו היינו במקום שלא היינו צריכים להיות בו, אבל טובה לחבר הביאה אותנו לשם. היא היתה בת 28, אני רק בן 23. הגיל שיחק תפקיד ראשי בתחילת הסיפור. אני חלמתי להגשים פנטזיה ולהיות עם כוסית מבוגרת ממני בהרבה, היא רצתה פינוק עם צעיר חתיך.
מאז הפגישה הראשונה חלפו עוד הרבה מבטים ונגיעות קטנות "בלי כוונה", עד שהתחלנו לצאת. ההתחלה היתה מדהימה. היה לנו סקס משוגע ומשולח רסן, הצחקנו זה את זו והיה לנו הרבה על מה לדבר. אחרי שבוע כבר החלפנו מילות אהבה וידענו שזה לעד.
בהמשך הקשר היה הרבה יותר מסובך. פערים שלא נראו עד אז החלו לצוף על פני השטח. כל ריב נגמר באיום עזיבה שלה ובתחנונים סמרטוטיים שלי שתישאר. ניסיתי לשנות הכל, הייתי עבד לגחמות שלה. עדיין , שבוי באהבה אדירה ועיוור לחוסר הצדק שבקשר, המשכתי לנשוך שפתיים ולהילחם עליו. מאוחר יותר, לאחר 13 חודשים "מאושרים", הגיעה הצעת הנישואים. מוזר איך אנחנו יכולים להיות חדים ומפוכחים בחיים ה"אחרים" שלנו, ובכל הנוגע ליחסים שבינו לבינה להיות עיוורים כל כך.
שלא תבינו לא נכון, לא היה לי רע, היא יפה, מצחיקה חכמה ותומכת. אבל לא מוכנה להשתנות ולשנות בשביל הקשר, וכל קשר בינה לבין הפגנת אהבה בדרך שהיא לא סקס – אינו קיים.
הסברתי לה שחתונה בעיניי זה לתמיד
אחרי הצעת הנישואים היה חודש של שקט, בלי ריבים, בלי "כמעט עוזבת", וכבר חשבתי שהנה עלינו על דרך המלך. ואז שוב, ר' חזרה להראות סימני אי יציבות, שרק עיוור כמוני יכול היה להתעלם מהם. ואז, לאחר ריב גדול אחד לפני החתונה, כשראיתי שהקשר שלנו יציב כמו ילד בן ארבע שהוזרקו לדמו ארבעה ליטרים של וויסקי, ביקשתי לבטל את החתונה. הסברתי לה שחתונה בעיניי זה לתמיד, שאחרי חתונה אין "לקחת פסק זמן" ושאני לא יכול לסמוך עליה שתעמוד בזה. אין לי בעיה להיות נשוי בגיל 23, אבל גרוש?!
באותו רגע ראיתי בעיניים שלה משהו שלא ידעתי שקיים. בראשונה בתולדותינו, היא נלחמה עלינו, היא בכתה, הבטיחה שנישואים זה משהו אחר, ושאין מצב שמקרה כזה יחזור על עצמו.
הזהירו אותי, אמרו לי לוותר על זה, אבל נלחמתי
הייתי קשה בהתחלה, אבל נמסתי מול הדמעות שלה. נשברתי, הייתי סמרטוט מאוהב. ושוב הכל חזר להיות ורוד, גם את קבלת ההחלטות בתכנון החתונה שרדנו, וזה לא היה קל. בופה או הגשה, רבנות או קפריסין, אייל גולן או הפילהרמונית הצעירה. לא, גן עדן לא היה שם. ואז, שבוע לפני החתונה, הגיע עוד ריב. ריב חזק, מאלה שאתה יודע שלא ייגמרו טוב, והוא באמת נגמר רע. ר' רצתה לבטל את החתונה. ושוב חזר הגלגל, שוב התחנונים, המלחמה הלא נגמרת הזו להצלת הקשר. נורות אדומות שכבר היו דלוקות התחילו להבהב בחוזקה. איך למען השם היא יכולה לבטל שבוע לפני? הזהירו אותי, אמרו לי לוותר על זה, אבל לא. אני לא יכול לחיות בלעדיה, אז נלחמתי - והיתה חתונה.
החתונה היתה מאלה שחולמים עליהם. מוזיקה מדהימה, אחלה אוכל, ואפטר-פארטי שלא היתה מביישת אפילו את המסיבות של גאידמק. אחרי החתונה יצאנו לשבוע בצפון הארץ והרגשנו שהחיים עולים חזרה על המסלול. אז חשבנו....
חסרו ההדדיות, הרצון המשותף, הביטחון
שוב החלו הריבים, שבסופם עולות מסקנות רק לגביי. היא הפסיקה ליזום סקס (שכבנו אך רק ביוזמתי) והתחילה להעלות קשיים חדשים בכל יום שעבר. היינו מדברים המון, יוצאים בכיף, אבל היה חסר שם משהו. חסרו ההדדיות, הרצון המשותף, הביטחון שגם הצד השני רוצה כמוך. ניסיתי לדבר, וכל פעם הטענות האלה נשללו על הסף. לא עזר כמה דוגמאות נתתי, מבחינתה זה לא קרה.
ואז, אחרי חצי שנת נישואים, היא הודיעה לי שאני מדהים, שאני נותן לה כל מה שהיא צריכה ושאני הגבר הכי חתיך שהיה לה - אבל אנחנו צריכים להיפרד.
קפאתי. המחשבה שלא אראה את הדבר הזה כל יום ולילה, שלא תחכה לי כשאחזור מהמשרד, הרגה אותי. לדמיין את חיי בלעדיה זה בלתי אפשרי, אך מנגד גם חיי איתה הם פשרה שלי עם עצמי.
אני יודע, אין 100% בזוגיות. מצד שני, חייבת להיות תחושת הביטחון הזו. אותה תחושה שמאפשרת לך ליהנות מהקשר ולא לחשוש לגורלו בכל רגע נתון. המוח מזמן אותת נטישה, הלב סרב להיכנע. זו מלחמה איומה, מלחמה כזו בין הלב למוח אף פעם לא עושה טוב ולעולם לא תיתן מנוח. זו מלחמה בין הרצון לקום ולהילחם על היקר לך מכל, על מאוויי הלב, מול הידיעה שתוצאות המלחמה הזו ידועות מראש. הראש יודע שזו חלקת אדמה מקוללת שמיותר להילחם עליה. הלב ממאן לקבל את המסקנות האלה.
ומעל לכל הקרבות האלה תמיד מרחפת שאלה אחת, הרת גורל: מה לעשות? להילחם ותמיד לחשוש מפני הבום הבא, או לשחרר, לוותר, ולדעת שלעולם לא אוכל שוב להתאהב כך?
לפנייה לכתב/ת 
