כדת משה וישראל?
כמעט הכל כבר מוכן, עכשיו רק חסר שיבוא הרב. איזה רב, אתם שואלים? או - זאת שאלה מצויינת. אורי יסעור מחפש תשובה – פרק י"ג
רשימת מטלות (1): לבחור אולם/גן אירועים; לבחור קייטרינג; בר משקאות (אקטיבי/ פסיבי?); עוגת חתונה (עוד יש כזה דבר?); עיצוב חופה; עיצוב שמלה; עיצוב הזמנה; עיצוב חליפה; עיצוב שולחנות; עיצוב שיער; עיצוב כתובה; עיצוב זר; עיצוב אלבום; עיצוב הגוף; לבדוק אם יש עוד משהו ששכחנו לעצב; למצוא די ג'יי; להחליט על צלם (וידאו+סטילס כולל ריאקשן); להתרגש באופן ספונטני.
בדרך חזרה הביתה מעוד אחת מהחתונות אליהן הוזמנתי בשבועיים האחרונים, ניסיתי לבחון שוב את האמביוולנטיות ארוכת השנים שלי בכל הנוגע לאירוע הזה.
מצד אחד, חתונות מחברות אותי למאגרי ציניות שאת קיומם לא שיערתי. לפעמים נדמה לי שאת טקסי החופה והקידושין השונים החליפה היום מערכת טקסית אחרת, שבמרכזה תחרות על מידת הרהבתנות של האירוע. ובכלל, שבו וניקרו בי הרהורי כפירה, מה הטעם בכל העניין הזה? מדוע זקוק זוג חילוני, שחייו מופשטים מטקסים וריטואלים, למסכת מוזרה כלשהי על מנת להרגיש את מחויבותו ההדדית? האין זה אבסורד מוחלט?
הייתי ממשיך ונואם על ניכורו המוחלט של האדם החילוני מטקסיות באשר היא, אלמלא עובדה אחת, פשוטה ומביכה. כמעט בכל פעם שאני צופה בטקס נישואין, אני מגלה לפתע שעיני מוצפות בדמעות.
איך אפשר להסביר את הדיסוננס הזה? תנו לי עוד כמה פסקאות לחשוב על זה, בסדר?
יותר מארבע שנים זה לצד זו, כמעט שלוש מתוכן תחת קורת גג אחת. כלבה, שתי חתולות, הרבה ריבים, מספר זהה (טפו, טפו, טפו) של פיוסים, ואהבה שמדביקה את כל העסק ביחד.
ההחלטה נפלה לפני כמה חודשים. אני קצת עשיתי לקטנה את המוות בהתלבטויות והתנגדויות, אבל בסופו של דבר החלטנו להתחתן. המועד העקרוני: באוקטובר, בחצר ביתנו השכור. ספרנו 120-150 מוזמנים, הבטחנו זה לזו לקמץ ככל האפשר בהוצאות. עכשיו רק נשאר לענות על שאלה פשוטה אחת - איך?
הכלבה ואחת החתולות בפוזה אופיינית (החתולה השנייה היא סרבנית צילום)
רשימת מטלות (2): להגיע לרבנות בנתניה כדי לפתוח תיק נישואין; למצוא ארבעה חברים שאפשר לסנג'ר, שיעידו שאנחנו רווקים (שניים לרבנות בתל אביב, שניים לנתניה); 5 תמונות פספורט כ"א; 600 ₪ אגרה (לא לשכוח תעודת סטודנט - יש הנחה); 135 ₪ כפול 2 לתעודת רווקות; תעודת נישואין או כתובה של ההורים (ההורים שלי בטח זרקו אותה, אצל ההורים שלה סביר שהיא אכולת עש בבוידעם); שיחה מעמיקה עם הרבנית על המחזור החודשי (היא); הדרכת רב והדרכת רבנית (שנינו. אחרת איך נדע מה צריך לעשות בליל הכלולות?); לבקר במקווה (היא); למצוא רב.
אפשר להעביר כמעט חיים שלמים מבלי שתאלץ לענות לעצמך באופן חד-משמעי על שאלות של זהות. אתה יכול, לדוגמא, להיות בעל טור בנושא זהות יהודית באתר אינטרנט מוביל ולכתוב עשרות כתבות בנושא, מבלי שתאלץ להתחייב להכרעות חד-משמעיות בנוגע לזהותך אתה.
אבל יש צמתים בחיים בהן אי אפשר להתחמק מבחירה. החלטה פשוטה לכאורה - האם להתחתן במסגרת הממסד היהודי ההגמוני או לא - שקולה כנגד מאתיים חיפושי תשובה מקוונים. כאן אין אפשרות ביניים; אין מצד אחד ומצד שני. שיתוף פעולה או התרסה - לכל אופציה יש את היתרונות שלה ואת המחיר שלה, ואין ברירה אלא להכריע.
מבט מבפנים (צילום: ישראל ברדוגו)
חתונה רבנית - נגד: 1. בגלל הבירוקרטיה של הרבנות; 2. בגלל הדרכות החתן והכלה; 3. בכלל, כי המונופול של הרבנות דורש שיתריסו נגדו; 4. כי הטקס הוא גברי ולא שוויוני; 5. כי אין קשר בינו לבין חיינו היום; 6. בגלל המקווה.
כפיתרון חלקי לחילוניים המעוניינים להתחתן במסגרת הרבנות, צצו בשנים האחרונות ארגונים ורבנים פרטיים שונים, ששמו להם למטרה להפוך את האירוע וההכנות אליו למעט יותר ידידותיות למשתמש גלויי הראש.
הרב יהודה בוטרמן הוא מקימו של ארגון 'בשניים', ששם לעצמו למטרה 'ללוות ולהדריך זוגות חילוניים בתהליך הנישואין'. "כשהתחלתי לעסוק בזה, לא ידעתי כמה נרחב הצורך של החילוניים לדעת ולהבין את הטקס ומשמעותו". אבל גם הרב בוטרמן יודע שהצורך של החילוניים הוא לא רק בידיעה והבנה, אלא גם בהתמודדות עם הניכור מהממסד הרבני.
הבקשה הנפוצה ביותר של זוגות חילוניים בה נתקל בוטרמן היא לאפשר לכלה להעניק גם היא טבעת לחתן. אבל לפני שאנחנו הולכים ומבקשים טובות מהרב, ראוי לשאול מדוע נכנסנו למשחק הזה מלכתחילה? מדוע חשוב לזוגות חילוניים רבים כל כך למצוא פתרונות לקשיים שלהם מבלי לפרוץ את המסגרת של החתונה אורתודוכסית? בוטרמן מודה שהשאלה חלפה לא פעם בראשו.
"סיבה אחת היא פסיכולוגית", הוא אומר. "אם יש משהו חד-פעמי שמקשר אותי ליהדות וגם יביא נחת להורים, אז למה לא? בסופו של דבר זה לא כזה מכביד". ההסבר השני של בוטרמן שייך כבר למרחב התיאולוגי. "המבוא ליהדות הוא חתונה יהודית. הרב מצ'יבין אמר שבעיני אלוקים מדובר בעקרון מהותי, אז הוא מארגן שהטקס הזה יישמר".
חתונה רבנית - בעד: 1. כי כך התחתנו אבות-אבותיי ואמהות-אמהותיי במשך מאות שבשנים; 2. כי אחרת צריך לנסוע לחו"ל כדי להירשם כנשואים.
הרב גיא אורן לא יסכים כנראה כמעט על אף מילה מדבריו של בוטרמן. מתוקף הזמנתו של אורן הגעתי לאחד מגני האירועים הסובבים את קיבוץ שפיים, לחתונתם של ג'ני וארתור, שנערכה לפני מספר שבועות, עוד בטרם הסתיימה ספירת העומר. כמו שאולי כבר ניחשתם, לא מדובר ברב רגיל.
אורן, בן 33, הוא מוסמך לרבנות חילונית במכון 'תמורה'. במילים אחרות, 'עורך טקסים חילוניים'. טקס החופה אותו הוא מנהל מתכתב עם המתכונת המסורתית, אבל דואג שלב אחרי שלב לרטש את אלוהים מן התמונה. 'אני נותנ/ת לך טבעת זו כביטוי לכך שמצאתי את מי שאהבה נפשי', אומרים בני הזוג אחד לשני. עוד קודם לכן, הוא מספר לקהל את סיפור ההיכרות של הזוג הצעיר והשתלשלות מערכת היחסים ביניהם. בסיום, לפני שבירת הכוס, מתחייב החתן 'אם אשכחך', אך לזוגתו ולא לעיר קודשנו.
אורן מאפשר לבני הזוג לבנות טקס לפי ראות עיניהם, תוך שימוש במגוון מקורות שנע מהתנ"ך ועד חמי רודנר. "הטקס המסורתי הוא לא טקס אישי", אומר אורן אחרי החופה, בזמן שהאורחים מעמיסים את צלחותיהם, "כי בעבר אכן לא היה מדובר באירוע אישי. לא היה מקום לסיפור ההיכרות של הזוג, מן הטעם הפשוט שהזוג נישא בשידוך ולא הכיר טרם החתונה".
"לא יכול להיות שאדם חילוני יעשה טקס דתי. מבחינתנו מדובר בהצגה ותו לא", אומר אורן. לשיטתו, "טקס שמהותו היא קניית האישה הוא אירוע חד-צדדי ושוביניסטי. זה פשוט טקס מזעזע".
ניסיתי לדמיין אותנו עומדים תחת החופות השונות. כך עברנו לנו בדמיוני מהחופה החילונית למסורתית וחוזר חלילה.
לא, אני לא מעוניין לספר קבל עם ועדה את סיפור היכרותנו. אני גם לא רוצה להפתיע את אורחיי בקטעי קריאה כאלה ואחרים, ולהפגין כמה סיפור האהבה שלנו הוא נפלא ומיוחד. הרעיון להכין טקס ייחודי מביך אותי פי כמה מהטקס המסורתי.
מצד שני, כדי להתחתן ברבנות אצטרך מידה לא מבוטלת של זיוף והעמדת פנים. הרי אין לאורחות חיינו קשר מובהק עם העקרונות עליו הוא מושתת. בינינו, אם וכאשר אשבע להעלות את ירושלים על ראש שמחתי, אני לא באמת אתכוון לכל מילה.
הפתרון טמון אולי באחת מאפשרויות הביניים, כמו חתונה רפורמית או נישואים קונסרבטיביים. סביר מאד להניח שאם נישואים כאלה היו מוכרים על ידי הממסד, לא הייתי חושב פעמיים. האין זו כבר סיבה טובה מספיק לבחור דווקא בהם, ולא להעניק לרבנות פרס על המונופול שיש בידיה ממילא? מצד שני, מה לחתונה ולהצהרות פוליטיות? ומצד שלישי...
סביר שאתייסר בסוגיה הזו עוד מספר שבועות. הקטנה, לעומתי, היא טיפוס פרקטי. אין לה ראש למילים ארוכות, או להתחבטויות פתלתלות. "להתחתן ברבנות זה הכי פחות כאב ראש", היא אומרת. "לא צריך לעשות כזה סיפור מכל עניין", היא אומרת, ומסייגת: "אלא אם כן זה באמת חשוב לך, כמובן".
האם זה באמת חשוב לי באיזה אופן נתחתן? רק בחודש האחרון נכחתי בחתונה 'חילונית', חתונה 'רגילה', חתונה בין שתי נשים, ואפילו צפיתי בחתונה חרדית כשרה למהדרין. בכולן אחזה בי אותה תחושה שתיארתי בתחילת הכתבה - ניכור ציני ולצידו היפוכו הגמור, צמרמורות התרגשות.
ייתכן, כך נדמה לי בימים האחרונים, שהדמעות שלי נובעות בדיוק מתחושת האבסורד הזו. כמו סיזיפוס העומד בתחתית ההר, מבטיחים בני הזוג זה לזה, במילים או במעשה, להקים משפחה אוהבת, חמה ותומכת, לעשות את המיטב כדי שכל בניה ובנותיה יהיו מאושרים, לסייע, לתמוך, לעזור. "לעזאזל הסטטיסטיקה" נשבעים בני הזוג אחד לשני "לנו יהיה טוב!".
והשבועה האנושית הזו, כנגד כל הסיכויים, היא לעיתים כל כך מרגשת, עד שהיא פורצת מבעד לזוהר הריקני של גני האירועים, חולפת מעל המנות הראשונות המפונפנות, הבר העשיר והמלצריות כאובות-הקרסוליים. מבלי להתייחס לשאלה האם הרב העומד תחתיה ציוני או חרדי, חילוני או קונסרבטיבי, אורתודוכס או אישה, היא מרעידה את החופה המעוצבת, מסחררת את ראשיהם של מוזמני הכיבודים של אבי הכלה, בוקעת את חומת הציניות, וחודרת ללב.
אם כן, הרשו לי לאחל לכם גילה, רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה, ושלום ורעות. עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים.
בפרק הבא, בעוד שבועיים: מה בין מודרני לחַנְיוּק?
טענות, רעיונות? כיתבו לאורי יסעור - ory.yassur@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
