"מה שקרה הוא לא אשמתנו. אנחנו הקורבנות"

דו"ח  שפרסם ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל" קובע כי בקונגו קיים ניצול שיטתי של ילדים-חיילים שטרם מלאו להם 18, חלקם גויסו בהיותם בני שש בלבד. למעלה כ-30,000 ילדים, 12,500 מהם ילדות, קשורים לכוחות החמושים באזורי הסכסוך במדינה. הם משמשים כלוחמים, סבלים, משרתים ועבדי מין במיליציות החמושות ובכוחות הממשלה. בשל היקף התופעה, פועלים במזרח קונגו מחנות שיקום רבים המיועדים לילדים-חיילים לשעבר.

קסרקה, 18, ילד-לוחם לשעבר, כיום חי במחנה ילדים ובני-נוער של האו"ם: "יום אחד, כשעבדתי בשדה מרוחק עם ארבעה מחבריי, ראינו מרחוק קבוצת של לוחמים במיליציית מאי-מאי שהלכה לכיוון שלנו. כשהם הגיעו אלינו, הם הכריחו אותנו לסחוב את הציוד שלהם עד לשטח הערבות. ככה, למעשה, הם חטפו אותנו. כשהגענו לערבות כבר היה לנו קשה מאוד להימלט מידיהם.

"בהתחלה, בגלל שהיינו חדשים, הוצבה עלינו שמירה צמודה והחיילים השגיחו בכל רגע שלא נימלט. בלילות ישנו מתחת לעצים עבותים ואכלנו כל מה שיכולנו למצוא בשטח. עלים, חרקים, צמחים וכל דבר אחר. לאט-לאט התחלנו להתרגל לאורח החיים של לוחמי המיליציות ואפילו למדנו להיות חיילים ולהילחם. כעבור זמן מה גם צירפו אותנו ללחימה, והשתתפנו בקרב עם לוחמי המאי-מאי בצפון מחוז קיבו.

"בתוכי תמיד ידעתי שלא אוכל להמשיך באורח החיים הזה הרבה זמן, וגם החברים שלי הרגישו ככה. התגעגענו מאוד לחיינו הקודמים, להורים שלנו, לאחים ולאחיות בכפר. יום אחד הצלחנו לברוח, אני וארבעת החברים שנחטפו יחד איתי, והגענו לאזור קיוואנג'ה. נתקלנו שם בפעילים של ארגון הומניטרי שפועל למען ילדים ונערים. הם העבירו אותנו למחנה שיקום שבו אני חי כיום. עכשיו אני ממתין בקוצר רוח לשוב לכפר הולדתי ולראות את משפחתי".  

מדלן, 15, אולצה לשרת לוחמי מיליציה, כיום משתתפת בפרויקט שיקומי לילדות ששימשו כשפחות מין: "כשגייסו אותי למיליציית המאי-מאי הייתי בת 11, כמעט סיימתי את בית הספר היסודי. שנתיים לחמתי באזור הגבול וראיתי איך אונסים ילדות והופכים אותן לשפחות מין. רובן נכנסו להיריון והביאו לעולם ילדים שאיש אינו רוצה בהן. הרבה מאיתנו חלו במחלות מין. אחרי שנתיים הצלחתי לברוח, והיום אני לומדת בבית ספר ועוזרת לבנות אחרות במצבי להשתלב מחדש בחברה. זה לא קל, כי הקהילה שלנו מנדה אותנו בגלל האונס שעברנו. אנחנו נחשבות מחוללות.

"אני כל הזמן חושבת על האנשים שהיו צריכים לעזור לנו, לילדות שנאנסו שוב ושוב, לילדים שעברו עינויים - אבל שכחו אותנו. מה שקרה לנו הוא לא אשמתנו. אנחנו קורבנות של לוחמי המיליציות ושל העולם כולו שלא נחלץ לעזרתנו. אני שואלת את עצמי מה העתיד שלנו אחרי שהכוחות שניצלו אותנו פורקו, ואין לי תשובה. העולם צריך לבקש סליחה על הפשע הזה".

אנונימי, ילד-לוחם לשעבר, כיום חסר בית: "כשהם באו לכפר שלי, הם שאלו את אחי הגדול אם הוא מוכן להתגייס למיליציה. הוא היה בן 17 והוא אמר לא. הם ירו בו בראש מיד. אחר-כך הם שאלו אותי אם אני מוכן לחתום. אז מה יכולתי לעשות? לא רציתי למות. הייתי אז בן 13. הם נתנו לי מדים ואמרו לי שאני עכשיו בצבא. הם אפילו נתנו לי כינוי. בגלל שהייתי חדש, לא יכולתי לבצע את התרגילים המסובכים כמו שצריך, ובגלל זה הרביצו לי בכל בוקר. שני חברים שלי מהמחנה מתו בגלל המכות האלה. החיילים קברו אותם במחראה. אני עדיין לא מפסיק לחשוב עליהם".

אנונימי, ילד-חייל לשעבר, 15, כיום מתגורר בבית משפחה אומנת: "הרגתי כל-כך הרבה אנשים בשלוש השנים האחרונות, אני אפילו לא יודע כמה. לא היתה לי בעיה להרוג כשאמרו לי. כשגייסו אותי בפעם הראשונה הייתי בן עשר. זה היה נורא. כל החברים שלי מתים עכשיו, והיו גם כמה ילדות שהפכו אותן לשפחות מין. הן לא ברחו כי הן פחדו שיהרגו אותן, וגם להן לא היה לאן ללכת. חלק מהילדים היו סבלים, היו כאלה שבישלו אוכל ללוחמים וילדים אחרים שאותם שלחו לרגל בכפרים.

"אחרי כמה זמן פירקו את המיליציה שהייתי בה יחד עם עוד 192 ילדים. היא פעלה במחוז איטורי והצבא הקונגולזי וכוחות האו"ם התקיפו אותה. אחר-כך הכריחו אותי להתגייס שוב. לא יכולתי להגיד לא, לא היה לי לאן ללכת וממי לבקש עזרה. בסופו של דבר הכוח שלחמתי בו פורק ואני נשלחתי למשפחה אומנת. היום,

כשאני הולך לשיעורים בבית ספר לילדים שהיו חיילים, "קאדוגו" קוראים להם, הרבה פעמים מתחשק לי לברוח. אם קאדוגו חושב שהוא יאכל בארבע ומגלה שאין אוכל, הוא יזרוק עליך אבנים בלי לעצור לחשוב לרגע אחד".

קלוד ראמבו, 16, לוחם לשעבר, כיום נער רחוב: "אני ממשיך לסבול ואני מוכן להיות חייל שוב. התנדבתי למיליציה לפני שש שנים, כשהייתי בן עשר, אחרי שההורים שלי נרצחו. בהתחלה נלחמתי במיליציה העממית של קונגו, ובשנת 2002 עברתי לארגון הפטריוטים של קונגו. בסופו של עזבתי את הצבא מרצון כי רציתי ללמוד. הבנתי שאני אף פעם לא אהיה קולונל או גנרל בגלל שלא למדתי. אבל בזמן האחרון הפסקתי ללמוד כי אין לי כסף.

הכל היה בסדר כשהייתי בצבא. אכלתי כשהייתי רעב, היו לי בגדים יפים והמפקדים שלי פינקו אותי. היום קשה לי למצוא לעצמי מקום בעולם, כמו הרבה ילדים-חיילים לשעבר. גרתי במחנה אוהלים יחד עם עוד 44 ילדים והיום אני חי ברחוב כי אין לי כסף. אם החיים שלי לא ישתנו אני רוצה לחזור לצבא. לא אכפת לי לאיזה צבא - למיליציה או לצבא של הממשלה. אחרי הכל, מורדים או לא, כולנו קונגולזים".

• מחר: מונולוגים של קורבנות אונס במזרח קונגו