"בקונגו אין חוק שיגן עליך. המדינה בכאוס מוחלט"

ישראל מעניקה מקלט זמני לכ-500 אנשים מחוף השנהב, ליבריה, קונגו וסיירה-ליאון, מציין דו"ח "מבקשי מקלט בישראל" של "האגודה לזכויות האזרח" . אולם למרות שישראל היתה אחת המדינות הראשונות שחתמו על אמנת הפליטים הבינלאומית, היא איחרה מאוד ביישומה. רק בשנת 2002 הוקמה ועדה בין-משרדית שתפקידה לייעץ לשר הפנים מי זכאי לקבל מעמד של פליט. אולם המשרד המקומי של נציבות האו"ם לפליטים עדיין מהווה את הגורם המרכזי בהליך - ולא המדינה. למרות ההתקדמות, עדיין קיימים פגמים רבים במערכת ובשלהם קיים חשש להפרת זכויות הפליטים.   

אוסקר אוליבייה (39), פליט קונגולזי החי בישראל כ-13 שנה, מתגורר בדרום תל-אביב עם אשתו ובתו אסתר בת הארבע - ועובד כמנקה למרות השכלתו האקדמית: "נולדתי בקסאי, עיר במרכז קונגו, למשפחה עם אמצעים מועטים מאוד. אבי הלך לעולמו בהיותי תינוק ואמי גידלה אותי עד גיל שבע. בשל קשיים כלכליים נשלחתי ללמוד בפנימייה רחוקה מהבית, ואת אחותי, הצעירה ממני בעשר שנים, כמעט ולא הכרתי בתקופת ילדותי. למדתי בפנימייה עד גיל 18 ומאז ומתמיד חלמתי להיות אדריכל. בתקופת התיכון הייתי מאוד פעיל ועד מהרה הפכתי ליו"ר אגודת התלמידים בבית ספרי. כשסיימתי את לימודיי, התחלתי לחסוך כסף כדי לממן את לימודיי האקדמיים ונדדתי בין עבודות שונות.

"מעטים יכולים להתקבל ללימודים בקונגו בשל שכר הלימוד הגבוה והעובדה שלמרבית האוכלוסיה אין אמצעים מינימליים, אך עבור אלו המבקשים ללמוד אדריכלות המצב קשה עוד יותר. סטודנט שלומד אדריכלות צריך לממן מכיסו את כל הציוד, כולל את שולחן השרטוט המשמש אותו בתקופת לימודיו. לכן נאלצתי לעבוד בכל עבודה שיכולתי למצוא. ניקיתי מכוניות, עזרתי לילדים בהכנת שיעורי הבית ולימדתי בני עשירים.

"בסופו של דבר התקבלתי ללימודים בבית הספר לאדריכלות, ושם גם הפכתי ליו"ר אגודת הסטודנטים. תמיד היה לי אכפת מהמצב ותמיד הרגשתי שלמרות כל הקשיים מישהו צריך לעשות משהו. עד מהרה, כמו רבים מאוד מחבריי הסטודנטים, נתקלתי גם אני בבעיות כספיות קשות. השנה היתה 1990 והמצב ההומניטרי במדינה היה בכי רע. בחדשות דיווחו כל העת על כספי סיוע הזורמים למדינה ועל סיוע לסטודנטים, אך איש מאיתנו לא זכה לראות אותו במו עיניו. התקוממנו, יצאנו לרחובות להפגין ודרשנו לקבל את הסיוע שהובטח לנו. 

"המתיחות בין הסטודנטים למדינה היתה אז בשיאה. זמן לא רב לפני כן אירע טבח סטודנטים, במהלכו חיילים רצחו עשרות סטודנטים בקמפוס האוניברסיטה בעיר לובומבאשי. אמנם בקונגו השכבה היחידה שיכולה לעורר הדים ולגרום לשינוי היא הסטודנטים, אך גם להם קשה מאוד. יש אפילו יחידה מיוחדת של המודיעין שאחראית על ה'טיפול' בהם. בשל המתיחות, קל להבין מדוע ההפגנות נתקלו בעוינות גוברת מצד המדינה. בתור אחד ממנהיגי ההפגנות נעצרתי מספר פעמים, אך זה היה דבר שבשגרה. לא התייחסתי לזה ברצינות רבה.

"בהדרגה התחלתי לשמוע מאנשים שסומנתי, ושכדאי שאשים לב לצעדיי ולאנשים בקרבתי. היה לי ברור שיש מסביבי אנשי מודיעין סמויים, אך הייתי מוכר בקמפוס ולא יכולתי להצביע על אדם זה או אחר מבין 1,500 הסטודנטים. יום אחד, בדרכי הביתה מן העבודה, שמעתי צעדים מאחוריי. השעה היתה שש בערב, השמש כמעט שקעה, אך יכולתי לזהות בחורה ולצדה שני בחורים.

"הם קראו לעברי וחשבתי שהם רוצים רק לשאול שאלה תמימה, אך לפתע אחד מהבחורים קרא בשמי והבנתי שאני המטרה. תוך כדי המאבק הפיזי שהתפתח בינינו הצלחתי לברוח כשפתאום הבחנתי שנדקרתי בחזי. לבית החולים לא יכולתי ללכת, שם בוודאי היו תופסים אותי.  לכן נותרתי לשבת בצד הדרך כשחולצתי מגואלת בדם וכל גופי מדמם וכואב. למזלי עברה שם אישה, אחות במקצועה, שלאחר שכנועים הסכימה לטפל בי. ככל הנראה היא הצילה את חיי.

"מאותו רגע ועד שעזבתי את קונגו לא חלף זמן רב. כל אותה תקופה הסתתרתי בבית דודי בעיר, ואמי וקרוביי דאגו לסידורים שלי. לא היתה לי ברירה אלא לעזוב. ככה זה בקונגו ובכל דיקטטורה אחרת - אין שום חוק שיגן עליך. כל המדינה בכאוס מוחלט, והגוף היחידי שעובד בצורה מושלמת הוא המודיעין. אם הסתבכת איתם לא תוכל להימלט. הם ימצאו אותך מיד, בדייקנות וביעילות, ויחסלו אותך.

"באותה תקופה הקשרים בין מצרים לקונגו שגשגו מאוד, גם מסחרית וגם צבאית. המצרים אימנו חיילים קונגולזים ואנשי עסקים מצריים הורשו לעשות עסקים בחופשיות במכרות היהלומים במדינה. אחד מקרוביי הכיר איש עסקים מצרי כזה, ובעזרתו השגתי ויזת תייר למצרים. תוך זמן קצר עליתי על מטוס ונסעתי לקהיר, שם חייתי ארבעה חודשים שהיו מהסיוטיים ביותר בחיי. קהיר היתה בית כלא

ענקי. סטודנט קונגולזי מוסלמי שהכרתי שם נתן לי עצה אחת: 'במצרים אל תדבר על דת, ואל תפנה לנשים לעולם'.

"הרגשתי אבוד. כלל לא ידעתי לאן אמשיך משם. הגעתי לקהיר בלי לחשוב יותר מדי, רק רציתי להציל את חיי, והתחלתי לחפש יעד חדש. הקריטריונים היחידים היו מדינה דמוקרטית שבה ארגיש ביטחון, קרבה גיאוגרפית למצרים שכן כמעט לא היה לי כסף, ואפשרות לחצות את הגבול בקלות. האופציה היחידה היתה ישראל, כך שאפשר להגיד שלא אני הוא זה שבא לארץ, אלא ישראל באה אליי. היום לי 50 דולר שאיתם עליתי על אוטובוס לתל-אביב וכך מצאתי את עצמי פה. לפני כשבע שנים הכרתי את אשתי, שהגיעה לישראל מדרום אפריקה. יש לנו בת קטנה, אסתר, שנקראה על-שמה של סבתי.

"אני משתדל מאוד לשמור על קשר בני משפחתי בקונגו. אין להם טלפון, אך הם מצלצלים אליי כשיש להם אפשרות. המצב במדינה כרגע מחריד ואני מתעדכן בכל הזדמנות במה שנעשה שם. כמו אדם שמכור לסיגריות אני פשוט לא יכול להפסיק לחפש מידע נוסף. לפעמים אני נשבע שמספיק, שאי אפשר יותר לשמוע את זה. אין גבול לאלימות שמשתוללת שם. מדביקים אנשים באיידס בכוונה, אונסים נשים בשיטתיות, מגייסים ילדים לצבא, רוצחים באוכלוסיה ללא הכר, שורפים אנשים חיים. בעזרת 120 חברי הקהילה הקונגולזית בישראל אני ממשיך בפעילותי למען המולדת. מארגן הפגנות, אירועי התרמה, כל דבר שיכול לסייע לבני עמי".