שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שיעור 31: זכויות עובדים - מי צריך אותן בכלל?
    ההבדלים בין ארגוני עובדים המכבידים על כלכלת מדינותיהם ובין אלו הגורמים לצמיחתה נובעים מהעובדים עצמם: כשנאבקו נגד הצרכים של מקום עבודתם הם גרמו למשבר - בעוד שהתעשיות שאיגודי עובדים ראו בהצלחתן אינטרס פועלי משותף זכו לשגשוג. ישי גבריאלי על העבודה המאורגנת כמנוע של צמיחה כלכלית

    לזכויות העובדים השכירים יש היבט ייחודי המבדיל אותם מכל מכלול בעיית הזכויות: שכן שלילת זכויות, בהן זכויות מיעוטים, נשים, נכים ואחרים, הוא מצב של ניצול קבוצה חלשה בידי קבוצה החזקה ממנה. אך מצב זה אינו תקף באשר לעובדים השכירים, המהווים את רוב קבוצת האוכלוסיה המתקיימת מעבודה במדינות התעשייתיות, ובכללן ישראל. שיעורה של קבוצת השכירים עומד על כ-80% מכלל העובדים בעוד שיעור קבוצת המעסיקים, המרוויחים הישירים מפגיעה בזכויות העובדים, עומד על פחות מ-5%. השכירים הם המדינה ולו רק דרשה, בוודאי במדינות הדמוקרטיות, קבוצת אוכלוסיה זו יכולה להשיג כל שתרצה.

     

    לפרדוקס זה היה מודע קרל מרקס כשקבע כי אין לפרולטריון מה לאבד מלבד כבליו, וכי הדבר יקרה ברגע בו ההכרה תגיע. אך להיסטוריה יש נתיבים משלה, וההכרה שהגיעה היא לא ההכרה לה ייחל מרקס - אלא דווקא ההפוכה ממנה. מאז שנות השמונים של המאה ה-20 ההכרה ההולכת ומשתרשת בעולם המערבי מצדדת בהקטנת זכויות עובדים, ובראש ובראשונה זכות ההתארגנות. אלו הם אנחנו, השכירים, שהשתכנענו כי לטובתנו אסור לנו להרשות לעצמנו להתארגן. זהו רוב ציבור העובדים השכירים שהצביע בעד המפלגות הניאו-ליברליות מימין ומשמאל, שחרתו על דגלן את הקטנת זכויות העובדים.

     

     

    האם הם צדקו?

    המקרה הבולט הראשון לבחינת התיאוריה אירע בשנת 1981, בתקופת כהונתו של רונלד רייגן אשר חיפש מקרה בוחן מתאים ליישום התיאוריה הניאו-ליברלית. חודשים ספורים לאחר כניסתו לתפקיד פתחו 12,000 פקחי הטיסה בארצות-הברית בשביתה וקרקעו את התחבורה האווירית. רייגן הוציא כנגד העובדים צו נשיאותי המורה להם לחזור לעבודה לאלתר, סירב במופגן להיכנס למשא ומתן עימם ולאחר שהצווים הופרו, פיטר אותם לאלתר ובאופן קולקטיבי. במקומם העובדים השובתים הוצבו בעיקר פקחי טיסה צבאיים ופנסיונרים שהוחזרו לשירות, והמטוסים החלו לטוס שוב. איגוד הפקחים חדל להתקיים ועל המפוטרים אף נאסר לעבוד שוב בגוף פדרלי.

     

    מקרי בוחן דומים ניהלה גם מרגרט תאצ'ר, זוגתו של רייגן ליישום הניאו-ליברליזם. האידאולוגיה היתה אותה אידאולוגיה, אך מולה ניצבו ארגוני העובדים הבריטים, שהיוו בשיאם כמחצית מכוח העבודה של הממלכה המאוחדת, והיו מאורגנים ופוליטיים הרבה יותר. כך אירע שלמרות שתאצ'ר נבחרה כשנה לפני רייגן, היא המתינה קדנציה שלמה בטרם העזה לעמוד מול האיגודים המקצועיים הבריטים. ניצחונה הגדול הראשון היה מול כורי הפחם, סקטור דמוגרפי שכדי לשמור על מחירי התוצרת שלו נעזר בגב פוליטי, ולמרות שכרייתו היתה יקרה הרבה יותר

    מעלותו של פחם מיובא הוא נסמך על סיבסוד נדיב והגבלות יבוא. בשנת 1984 החליטה תאצ'ר על סגירת כ-20 המכרות הפחות רווחיים. לא הועילה שביתת איגוד כורי הפחם שנמשכה כשנה, בסופו של דבר גברת הברזל לא התקפלה.

     

    על-אף היקפה הרחב של שביתת הכורים, תאצ'ר לא ראתה בה תצוגת תכלית נאותה לשבירת שביתה. לכך היא ייעדה סקטור אחר, קטן אך דומיננטי הרבה יותר - איגוד עובדי הדפוס של העיתונות הבריטית. במשך השנים, עקב חדירה מתמשכת של מיחשוב לענף, התפתח איום על העובדים שמקצועם עלול היה להיעלם. אך כוחם היה ביכולתם להשבית באיבחה את כל העיתונות. וכך, בתמיכתה ובעידודה של תאצ'ר, נרכשו העיתונים המיושנים והמפסידים והוקם בית דפוס משוכלל. משהוצב מול העובדים אולטימטום אלה הכריזו על שביתה, ואז החל בית הדפוס החדש לפעול ולהדפיס את הטיימס הלונדוני. הצלחת המבצע הניבה את עזיבתם של כל העיתונים הראשיים את רחוב פליט, שם מוקמו בתי הדפוס הישנים, למתחמים הפועלים במתכונת החדשה.

     

     

    הנוסחה: "פגע בעובדים - והצל את המדינה"

    אין ספק כי תצוגות התכלית הראוותניות של רייגן ותאצ'ר אכן השיגו את האפקט ההסברתי לו הם ייחלו. בשתי המדינות נרשם שבר בולט בהתארגות העובדים וכוחם להציב דרישות נשחק כמעט לחלוטין, בשתיהן מגמת הגידול הקבוע במשקל העובדים המאורגנים התהפכה באחת. כיום בשתיהן, נפח העבודה המאורגנת עומד על כמחצית מהשיא שנרשם ערב הכניסה למערכה: בארצות-הברית הירידה היא מכשליש מאוכלוסיית העובדים לכשישית; ובבריטניה מכחצי מהאוכלוסיה לכרבע.

     

    מעבר לכך, בעקבות ההקטנה בכוח העובדים נרשמה בשתי המדינות מגמה חיובית בפרמטרים הכלכלים. בשתיהן האינפלציה פחתה, הכלכלה צמחה ואף האבטלה עצמה פיתחה מגמה בולטת של ירידה. מכלול התוצאות הביא את מנהיגי שתי המדינות לשיאי פופולריות, ושניהם נבחרו על גבי פעולות אלו לכהונות נוספות, תוך שהם זוכים לתמיכה מסיבית בקרב שכבות ההכנסה הנמוכות. לכאורה, אכן נמצאה הנוסחה המנצחת: "פגע בעובדים - והצל את המדינה". לכאורה, אכן ההסכמה שלנו לפגיעה בזכויותינו מוצדקת.

     

    אלא שבצד הדוגמאות הללו מתקיימות דוגמאות הפוכות, המוכיחות כי דווקא התעצמות זכויות העובדים מהווה הגורם הישיר לשגשוג. ואף שדוגמאות אלו מיוחצנות פחות, לשם איזון שווה לסקור גם אותן. מכלול הדוגמאות למצב הפוך זה רחב אך אביא כאן שלוש דוגמאות בלבד: השבדית, היפנית האירית, התופסות כיום את צמרת רשימת המדינות העשירות והמפותחות.

     

     

    שבדיה: מדינה של ארגוני עובדים

    למרות שלאחר שנתגלו בה מחצבי ברזל נדיבים ושבדיה של סוף המאה ה-19 עברה הליך זריז למדי של תיעוש, הרי שלא רק היתה מדינה פרימיטיבית ובעלת תדמית נמוכה, אלא גם בעלת אחוזי אבטלה גבוהים. המשברים הכלכליים עימם התמודדה הביאו לתקופות של רעב, ודחפו החוצה את כל מי שיכול היה להגר. השיא השלילי של הקפיטליזם השבדי  הגיע עם מלחמת העולם הראשונה ומיד לאחריה. כאשר בשנות העשרים העליזות חגג העולם, הרי ששבדיה איבדה כ-5% מהתמ"ג שלה בכל שנה.

     

    המשבר הכלכלי האקוטי הביא להקצנה של התאגדויות העובדים, שהתארגנו באופן לא חוקי במועדונים מקומיים ומשם יצאו להפוך את המדינה. אלמלא היה השלטון השבדי חלש כל-כך, ללא ספק היה המצב מגיע לכדי מהפיכה. אולם כניעתו המהירה של הממסד לדרישות הפועלים חסכה משבדיה את המהפכה והעבירה,

    בדרך דמוקרטית, את השלטון לידי איגודי הפועלים. מאז ועד היום אלה מכתיבים את מערכת זכויות העובדים בשבדיה, ולמרות שבעשורים האחרונים עבר השלטון כמה פעמים לידי הימין, הרי שהיה זה רק לאחר שהתחייב לשמור על הישגי השמאל.

     

    למרות אזהרותיהם של רואי השחורות, הרי שמה שחולל את "הנס השבדי" היתה דווקא השתלטות ארגוני העובדים על המדינה. מיד לאחר התמסדותם החלו מדדי הצמיחה לנסוק, ועד שנות השבעים שבדיה כבר היתה מבוססת היטב. שנות השבעים היוו אבן בוחן לעוצמת השיטה, שכן בשנים אלו החלה הגלובליזציה להשפיע על הכלכלה השבדית - ותעשיות מפתח לנדוד מזרחה, בראשן תעשיית המספנות, גאוותה של המדינה. המהלך העמיד מול השבדים שתי ברירות לא נעימות - לסבסד את התעשייה או לחסלה. השבדים החליטו לחסלה, והחלטה זו נתקבלה בשיתוף מוחלט של העובדים בתמורה להבטחה כי לא ייפגעו. תעשיות מועדפות חדשות סומנו, העובדים שפוטרו הוכשרו לעבוד בהן, ולא נרשמו עוני, אבטלה, מיתון או ירידה באחוז העבודה המאורגנת.

     

     

    יפן: העוצמה המיטיבה של העבודה המאורגנת

    יפן, שלה מנגנונים היסטוריים וחברתיים שונים לחלוטין, עברה תהליך כלכלי דומה להפתיע לזה השבדי. גם כאן התיעוש לא לווה בדמוקרטיזציה וייצר ממלכה תעשייתית של עוני, עצלות ופריון נמוך. ההיסטוריה של התיעוש היפני מוזרה למדי, משם שהיתה תוצר לוואי של מדיניות החוץ האמריקנית לשבירת מוסד השוגון על-ידי העצמת הקיסר כנגדו. כתוצאה מכך קיבלו משפחות האצילים שעמדו לצד הקיסר איפריות תעשייתיות, וכן נולדו הזאיבטסו - קונגלומרטים תעשייתיים כמו מיצובושי, מיצושי, סוזוקי ואחרים - שנוהלו בתחילתם כאחוזות פיאודליות בתחומי המפעל. הניצול היה מחפיר, תנאי ההעסקה ירודים, התארגנות עובדים היתה עבריה פלילית והשביתה נחשבה לניסיון מרד נגד הקיסר. יפן הפכה לשם נרדף לצעצועים זולים באיכות נמוכה, ושמה הרע רדף אותה עמוק לתוך שנות השבעים.

     

    המהפך אירע תחת כנפי הכיבוש האמריקני, ולמעשה בגללו. שילוב מוזר בין הפחד מאיום המהפכה הקומוניסטית מחד, ורצון עז לשבירת משפחות הזאיבטסו מאידך, הניב כבר ב-1945 את תקנת זכויות העובדים, שייצרה את הבסיס לכל שאירע לאחר מכן. חוק זה, שהשם "החוק לעידוד התאגדות" היה מתאים לו הרבה יותר, עודד את ההתאגדות במפעלים, הכתיב דמוקרטיה פנים ארגונית, דרש כי כל מקרה פיטורים יתקבל רק באישור האיגוד, ולמעשה נתן בידי העובדים כוח למוטט את המפעל אם רק יתחשק להם.

     

    העובדים בזאיבטסו השונים ניצלו את הזכויות האלו עד תומן, וכשאי אפשר היה עוד לפטרם הם בנו את המפעלים כביתם. הדאגה לפריון הייצור הפכה לעניינם של העובדים והדאגה לרווחתם של העובדים הפכה לעניינם של המעסיקים. הזאיבטסו הפכו להיות מקום עבודה לכל החיים, והמעסיקים החלו לבנות לעובדיהם שכונות מגורים, מרפאות ובתי ספר, בעוד העובדים בוחרים את מנהליהם, קובעים נהלים בצורה דמוקרטית וממציאים מחדש את הליך הייצור המודרני שהתפשט לכל העולם.

     

    עם התייצבת המתכונת החדשה החל הנס הכלכלי היפני להתחולל, ומאז שהוצגו זכויות העובדים קצב גידול התמ"ג זינק לממדים של 5% ויותר בשנה. הנס מעט יותר מעניין מכיוון שרק כשליש מכוח העבודה היפני מאוגד, אך אלו הם למעשה חברי הזאיבטסו. למרות שהם מהווים רק כשליש מהאוכלוסייה העובדת הם אחראים על כשני-שליש מהתמ"ג הכולל, כך שעוצמתה המיטיבה של העבודה המאורגנת מומחשת כאן בדרמטיות גדולה אף יותר.

     

      

    אירלנד: מות ברעב, הגר או הילחם

    סיפורו של "הנמר האירי", כפי שמכונה נס הצמיחה באירלנד, מוכר היטב בספרות הכלכלית, אך רק בחציו. הכלכלנים לרוב מכירים ומוקירים את ההטבות העצומות והפיתויים מרחיקי הלכת שהממשלה האירית החלה להעניק בעשורים האחרונים לחברות רב-לאומיות כדי שיפתחו מפעלים אצלה. למדיניות הפתוחה הזו הם מייחסים את ההצלחה, ומקדישים מעט מאוד תשומת לב למנגנוני ההחלטות שנבנו כדי לשלוט ולהקצות את ההטבות הללו, מנגנונים בהם לארגוני עובדים (ומובטלים) מקומיים קיים כוח החלטה מכריע - דרכו הם שולטים למעשה על מקורות התעסוקה שלהם.

     

    ראשיתו של סיפור ההצלחה במשבר התעסוקתי החריף שפרץ בתחילת שנות השמונים, ששיאו בשיעור אבטלה של מעל ל-15%, אליו הצטרף זיכרון טראומת המשבר הכלכלי הנורא מהמאה ה-19. תחת הסיסמה "מות ברעב, הגר או הילחם", ובחסות ממשלה אוהדת, החל המאבק האירי הלאומי באבטלה והפך

    לנושא הראשון בסדר היום הציבורי. התארגנויות מקומיות למלחמה באבטלה התאגדו תחת "ארגון המובטלים הארצי", המופרד מארגוני העובדים, וזכו להכרה מהממשלה.

     

    בשנת 1987 כונסה ועידה לאומית של ארגוני המעסיקים עם מי שמכונים "השותפים החברתיים", הכוללים את איגודי העובדים, ארגוני המובטלים והגופים הממשלתיים. באותה ועידה נוסחה התוכנית להתאוששות לאומית, הסכם ראשון מתוך שורת הסכמים חברתיים המטילים על המישור המקומי הן את העול והן את הסמכויות לפעול להגברת התעסוקה. לאותם גופים ייצוגיים-התנדבותיים-מקומיים, השואבים את כוחם מהקהילה, ניתנה השליטה על ברז ההטבות שפיתח את מקורות התעסוקה באופן נמרץ ודרמטי.

     

    באירלנד של היום סל ההטבות אותן מבקש עסק מהמדינה נתון לזכות וטו של התאגדויות העובדים המקומיות, והן אלו שמחליטות ביקרו של מי הן חפצות. החלק הפחות מוכר בסיפור ההצלחה האירי הוא חיזורן של חברות בינלאומיות אחר קהילת העובדים המקומית, וזכויות השליטה של העובדים האירים על מקום עבודתם.

     

     

    אז מה עושה את ההבדל?

    השוני בין התארגנויות העובדים המכבידות על הכלכלה ובין אלו התומכות בשגשוג הוא האוריינטציה של העובדים: כשמאבקם לא התחשב באינטרסים של מקום עבודתם הם הובילו אותו למשבר; בעוד שבכל מקום בו ראו העובדים את שגשוג מקום העבודה שלהם כאינטרס פועלי, הם הפכו למנוע להצלחה משותפת. תשובה זו אמנם ברורה אך פשטנית, שכן היא אינה מסבירה מה גורם לעובדים להתארגן בצורות שונות כל-כך.

     

    אם נחשוף מהו העיקרון הקובע איזו התארגנות תצעד לאיזה כיוון, נוכל לאתר קו אחיד וברור העובר לכל אורך אותן הדוגמאות. קו זה שואל כיצד מורכב משולש הכוחות מדינה-קהילה-עבודה. עולה ממנו כי בכל מקום בו המדינה נסתלקה ממעמד החיץ בין הקהילה הדמוגרפית למקומות העבודה שבתחומה, ולעובדים ניתן להכתיב למקומות העבודה כיצד להתנהל, נמצא, בלי יוצא מהכלל, שגשוג ופריון גבוה. ואילו בכל מקום בו דגל זכויות העובדים נישא בידי אפוטרופוס זה או אחר, יתקיים מצב בו האפוטרופס ישאף להעצמת העימות בין בני חסותו למעסיקים, ולו רק כדרך לשמר את כוחו. במקביל, הצדדים כולם יתייחסו אל העובדים כאל ציבור ילדותי המוגבל מלנהל את ענייניו בעצמו.

     

    מהבחינה הזו, ישראל נמצאת הלא נכון של המפה. לכאורה אמנם קיים כאן אפוטרופוס חזק שמגן על העובדים, ההסתדרות הכללית שבשיאה היתה ארגון העובדים הגדול בעולם החופשי. אולם מטעמים היסטוריים היא נבנתה מתוך ניתוק בין העובד, הקהילה הדמוגרפית ובעל זכויות הייצוג. ואכן, הנוסחה הרעה פועלת. לא רק שהייצוג הלקוי הקבוע של ההסתדרות הוציא אותה מכל חברה עסקית שאינה מונופול תשתיתי או בנקאי, אלא שמונופול הייצוג שלה נלחם בכל התארגנות אלטרנטיבית. וכך, למרות מסי השפתיים הקבועים של ראשי ההסתדרות, הרי שלא רק לעובדים בישראל לא מצפה עתיד ורוד, אלא שכתוצאת לוואי של מלכוד הייצוג, הרי שכנראה גם כלכלת המדינה תיאלץ להביט על רשימת צמרת המדינות המפותחות מרחוק - ואליה לא נבוא.

     

    ישי גבריאלי, פעיל במכללה החברתית-כלכלית, מרכז קורס לזכויות אדם  

     


     

    • המכללה החברתית-כלכלית , עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות מלאה. מדור שבועי מגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.

     

     


    פורסם לראשונה 19/05/2007 23:24

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים